המדף הז'אנרי: עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי – אליקס א. הארו
הבעיה הראשונה שלי עם עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי הייתה שכולם סביבי אהבו אותו. אני ייצור סוציאלי, וזה שם עלי לחץ לאהוב אותו גם.
הבעיה השניה עם עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי הייתה שהוא ספר מאד פוליטי, שעוסק בגזענות. אבל אני בתקופת אוברדוז לפוליטיקה, וגם ככה כולם סביבי מדברים על גזענות.
לאור שתי הבעיות האלה, לא הצלחתי לקרוא את עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי בצורה אובייקטיבית. האם דעתי הייתה משתנה אם הייתי מגיע לספר "טאבולה ראסה"? או שכן, או שלא, מה שבטוח אולי (ואפילו זה בספק).
עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי, עוד אקבל קרפל טנל מלהקליד את השם הזה, הוא פחות ספר פנטזיה, ויותר ריאליזם סוריאליסטי.
ריאליזם סוריאליסטי. הוא ז'אנר קשה לכתיבה, אבל כשעושים אותו טוב, מקבלת יצירה שמטשטשת את תפיסת המציאות של הקוראים. גורמת להם להאמין שהמציאות שזורה אלמנטים פנטסטיים.
אליקס א. הארו עושה את זה נהדר. קל להבין למה היא שבתה את ליבם של כל כך הרבה אנשים. זה ספר קסום, מלא מחשבה ועם כמה רבדים.
עם זאת, זה גם ספר שהולך ונחלש ככל שהוא מתקדם. הדמויות בו מקסימות, העולם כתוב נהדר, אבל העלילה הגדולה, זאת שבשבילה מגיעים לסוף הספר, הלכה ואיבדה אותי איפושהו בשליש האחרון.
סיימתי את עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי עם הרגשה קלה של החמצה. הייתה יכולה להיות פה יצירה הרבה יותר מרשימה. אבל גם סיימתי אותו עם הבנה ברורה של למה הוא זוכה לאהבת הקהל.
הזמן הוא תחילת המאה ה-20. המקום הוא ארה"ב. ג'נוארי היא ילדה קטנה. היא גדלה באחוזה ענקית של אדם עשיר בשם קורנליוס לוק.
ג'נוארי בת לאב שחור ואמא לבנה, דבר שהשפיע עליה רבות בכל ימי חייה. אביה, שעובד עבור קורנליוס לוק, נמצא רוב הזמן בדרכים בשליחויות. ג'נוארי בקושי רואה אותו, ובמקום זאת גדלה עם לוק, העשיר כקורח.
רגע, אומרים לעצמם הקוראים, זאת העלילה של אגדות ברווזים מעודכנת ל-2020! ג'נוארי היא שלושת הברווזונים, וקורלניוס לוק הוא דוד קמצוץ! רק שאם בעלילות ברווזים כל גזע החיות חיים ביחד בלי אפליה, כאן חיים כל בני האדם באפליה מקסימלית.
ג'נוארי, ילדה קטנה בתחילת המאה ה-20, עם מודעות פוליטית של סטודנטים אמריקאיים בשנת 2020, מבלה את ילדותה בלהתלונן על גזענות, ולמצוא דלתות. כן, כן. דלתות.
הדלתות שג'נוארי מוצאת הן מהסוג שמעביר אתכם לעולם אחר – ואוי, כמה שזה נשמע מוכר להרבה קוראים! הרי הרבה אנשים פה עברו בגיל הילדות לעולם אחר באמצעות ספרים, נכון? רק שג'נוארי עושה זאת בצורה מילולית, דרך דלתות.
זה רעיון שמזכיר קצת את כל לב הוא דלת [ביקורת], ובטח דברים אחרים בעבר. כי באמת, כל ילד חובב קריאה מכיר את ההרגשה של "לשקוע בספר טוב", ולעבור לייקום אחר.
השליש הראשון של הספר עוסק בימי התבגרותה של ג'נוארי. מילדה תמימה לנערה מפוקחת וכועסת. זה גם החלק הכי יפה של הספר. הוא משלב אלמנטים סוריאליסטיים בעלילה "רגילה" של סיפור התבגרות באחוזה בריטית עשירה. מחנכת קשוחה? יש. סיפור אהבה תמים? יאפ. תמצאו גם כלב, ספר מסתורי וכמה אפיזודות טראומטיות שכל אדם מתבגר חווה ומעצבות את חייו.
זה שליש נהדר. הדבר היחיד שהפריע לי בו זה ההערות הבלתי פוסקות על גזענות.
חלילה, אל תפרשו זאת בתור תמיכה בגזענות, או פקפוק בקושי להיות נערה שחורה בארה"ב בתחילת המאה, או בימינו. אבל אני פשוט לא מוצא שלהארו יש משהו מעניין לאמר על גזענות. בהיעדר עניין, החזרה על התזה הזאת מעייפת.
מפה הספר הלך והתדרדר. זה לא שהשליש השני משעמם (הוא לא) או שהשלישי גרוע (הוא סביר), אלא שפשוט הלכתי ואיבדתי עניין ככל שהעלילה התקדמה. זאת למרות שהארו כן הצליחה לשמור על הרגשת הקסם הסוריאליסטי לאורך כל הספר. לכתוב היא יודעת, זה בטוח.
עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי היה מועמד לפרס ההוגו האחרון, והפסיד. עם זאת, הוא כבר יצא בעברית (בתרגומה של לי עברון) וצבר עדת מעריצים מאד גדולה.
אם אגדות מודניות, סוריאליזם ריאליסטי, או ספרים עם ריח קסם זה כוס התה שלכם, בהחלט שווה לנסות את הספר. אבל אם מחפשים פנטזיה קצת יותר הגיונית, לא בטוח שהוא הספר בשבילכם.
[עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי – אליקס א. הארו, 374 עמודים (אנגלית) או 432 עמודים (בעברית), 2019]
מסכים עם הביקורת. שייך לקבוצת station 11, among others, all the birds in the sky, welcome to night vale, חלקם טובים, חלקם לא וקידום העלילה הוא לא במקום הראשון.
הדלתות נראו לי כסימבול של מעבר רעיונות חדשים שמשנים סדרי עולם ופוגעים בשמרנים ובהגמוניה. הספר שם דגש, ברוח היום, על גזע ונשיות. האגודה השמרנית, שנקראת באופן לא מתוחכם society, מונהגת על ידי זר שהגיע מסקוטלנד או אנגליה (= white old men), השתלט על מוקדי הכח בעולם הישן והחדש (אמריקה) ומתנגד לכל שינוי. הדלתות מגלות עולמות בהם מערך הכוחות שונה והסדר החברתי פועל אחרת.
הן מהוות פתיחות מחשבתית לרעיונות אחרים ומחשבה אחרת, אינסוף כאלו, שמתקיימים במקביל אם אנחנו פותחים את עצמנו אליהם – באמצעות השכלה/קריאה/כתיבה. המתנגדים הם אלה ששודדים את התרבויות האחרות מנכסיהן ובמקביל חוסמים את הרעיונות שקיימים בהן – ההגמוניה הלבנה הישנה השמרנית שמורכבת מגברים לבנים זקנים שלא משתנים לעולם וקיימים באותו אופן בכל זמן (מי אם לא ערפדים). דור חדש שנוצר מערבוב בין רעיונות, גזעים ותרבויות, יכול לפתוח את הדלתות מחדש ולאפשר את החיבורים שהיו קיימים תמיד בין העולמות כדי להתגבר על הבעיות הקיימות – גזענות, שוביניזם, מעמדות.
הכל טוב ויפה, רק שהעלילה פחות חשובה והספר מאבד קצב מהר מאד, מתקדם לכיוון לא מפתיע ולא מותח או מעניין במיוחד. יכול להיות שזה קצת ספר שמכוון ל-YA.
הפרשנות שלך הרבה יותר עמוקה, וכנראה נכונה, מזאת שלי. מה נותר לאמר? פעם הבאה אתה כותב את הביקורת.
תודה, מה ששלך שלך.
לפחות זה ספר שיש מה לחשוב עליו כמה דקות בסיום. לא כולם מגיעים לזה.
ד"א, יכול להיות שהתראה לעדכונים על תגובות במייל לא עובדת.
אבדוק.
גם אני הכי התחברתי לחלק הראשון של הסיפור של ג'נוארי.
סיםור ההתבגרות שלה בעולם שבו עדיין לא לגמרי ברור אם יש עולמות אחרים או שאלה סיפורים שהיא מספרת לעצמה היה פשוט קסום. הזכיר לי מאוד את among others שאני מאוד אוהב.
ובאמת נראה הייתי מעדיף אם הסיפור היה שומר על איזשהי עמימות לגבי קיום העולמות האחרים.
אבל מה שהפריע לי בשליש הראשון זה הסיפור בתוך סיפור. הוא פשוט לא הצלחתי להתחבר לדמות של האשה ההיא (כבר לא זוכר את שמה) שיוצאת לחפש דלתות, ובכל פרק שהתרחש בסיפור הזה רק חיכיתי שיחזרו לג'נוארי.
לכן כששני הסיפורים מתחברים בחצי השני של הספר, העלילה התחילה יותר לזרום לי.
אז מצד אחד החצי של ג'נוארי בשליש הראשון של הספר אכן היה הכי קסום.
אבל מצד שני בחלק הראשון של הספר היה לי קשה עם הזגזוג בין שני סיפורים שרק אחד מהם תפס אותי
תודה, ניימנוביץ׳, חסכת לסחבק עוד ספר.
אגב, קראת את / שמעת על
A People’s Future of the United States
אסופת סיפורים קצרים משובחת. אני בשליש הראשון ולמרות שאין קשר בין הסיפורים התמונה הכללית מרתקת ומציגה בצורה מרעננת את כל הרעיונות ה-woke-ים של המד״ב בעשור האחרון. קרי, מגדר, גזענות, הגירה, דמוקרטיה, טוטליטריזם, ידע.
https://www.goodreads.com/book/show/40163361
שמעתי, רשימת כותבים מרשימה. אבל אני לא מתחבר לסיפורים קצרים, פחות הז'אנר שלי.
מבאס. קוראים בכל מקום בתחביב שלי שאנשים כמוני הם מפלצות בגלל צבע העור שלהם. ספרים מקבלים ביקורות חיוביות ופרסים (בין השאר) בגלל שהשכילו לדחוף מיעוטים קדושים. בנתיים רולינג כותבת מאסטרפיס וחוטפת על הראש כי היא כתבה שלא נעים לה שזכרים עם פין יכנסו איתה למלתחות. תקופה מוזרה, בעוד עשור כולם יצחקו על זה ואז יילכו לרדוף מי שמשתמש באייפון או מאמין בכבידה
רולינג באמת כתבה את זה..? יש ציטוט?
לא הייתי לוקח את זה קשה מדי. זאת התפרצות שמתרחשת אחרי הרבה שנות הדחקה של בעיות, אז טבעי שהיא תהיה אולי חזקה מדי. כמו שכתבת, מתישהו זה יתאזן.
בינתיים אתה יכול להינות מכך שאיפה שאני גר, בצפון אירופה, יהודים לא נחשבים לבנים:-)
So I want trans women to be safe. At the same time, I do not want to make natal girls and women less safe. When you throw open the doors of bathrooms and changing rooms to any man who believes or feels he’s a woman – and, as I’ve said, gender confirmation certificates may now be granted without any need for surgery or hormones – then you open the door to any and all men who wish to come inside. That is the simple truth.
https://www.jkrowling.com/opinions/j-k-rowling-writes-about-her-reasons-for-speaking-out-on-sex-and-gender-issues/
או וואו. אולי טוב שלא קראתי את כל דברים.
זאת דעה בעייתית מאד לטעמי. אלו הנימוקים שהממשלה הדתית-קיצונית הפולנית משתמשת בפרופוגנדה שלה נגד טרנסים, ואצלהם זה מגובה במעשים מפלצתיים.
למיטב ידיעתי החשש שלה לא מבוסס. אין גל גברים סטרייטים שטוענים שהם נשים כדי להסתנן ככה לחדרי הלבשה של נשים. כשיהיה, אפשר לדבר איך לפתור את זה. עד אז, הייתי מדבר איך לפתור בעיות של טרנסים אמיתיים, וברוך השם יש.
בגדול, אפשר להצדיק כל עמדה אם לוקחים אפשרות "רעה" לקיצון. עם זאת, אני לא חושב שהפתרון הוא חרם וזעם על רולינג, אלא דיאלוג, הסברה, טקסטים שישככו את הפחדים הללו מאלו שסובלים מהם. תגובת הזעם לא פותרת כלום.
(הנה, נסחפתי לדיון פוליטי:))
אם אקח את זה לקיצון, גם השואה היא התפרצות אחרי שנים של הדחקה של בעיות :/
כל דור יש אינקוויזיציה, בדור הזה יצא שלי ולאינקוויזטורים יש אותו תחביב והם מכניסים שריפת יהודים לכל יצירת אומנות
מה שמבעס לי קצת את האומנות כיהודי
אבל ממש לא כל הדמויות הלבנות בספר הן מפלצות, יש הרבה חיוביות (ואפילו חיוביים). המפלצות הם האגודה של אלה שמנסים בכוח לשמור על סדר הדברים כפי שהוא כי זה מה שמיטיב איתם. אם דווקא אלה הדמויות שהזדהית איתן, ולא, נגיד, סמואל, זו נראית לי בעיה מסוימת…
(טוב, סליחה על העקיצה, היא אולי מיותרת; אני אפילו לא עד כדי כך אהבתי את הספר – מצאתי אותו סוחף אבל לא מדהים. אבל לשנוא ספר רק בגלל הפוליטיקלי קורקט מעיק בעיניי ממש כמו לאהוב אותו רק בגלל הפוליטיקלי קורקט.)
לא מתייחסים בספר לסמואל בתור לבן. יש אפילו קטע שהיא שולחת אותו לדבר עם הלבנים, ותוהה אם "איטלקי זה מספיק לבן עבורם" (זה ציטוט חופשי). כלומר, יש פה פטור מלהיות לבן לסמואל.
שזה הגיוני אגב, אני נחשב לבן בישראל אבל לא נחשב לבן בפולין.
יש דמויות גבריות לבנות טובות נוספות בספר? אני לא זוכר עכשיו.
אני מסכים לגמרי עם הסיפא שלך בסוגריים אגב.
נו, כישראלים הייתי אומרת שסמואל לבן בערך כמונו (למרות שזה נכון שבתחילת המאה ה-20 איטלקים לא נחשבו "לבנים" ממש בארה"ב ואנגליה. גם אירים לא, אגב. בכל זאת קתולים, טפו)… הנקודה שלי היא שלהציג את זה כאילו כל הדמויות הלבנות הן רעות מפני שהן לבנות זה קצת מוגזם.
מודה שלא הבנתי את הטיעון לנקודה שלך.
אני לא מצליח להיזכר בדמות לבנה אחת טובה בספר, והדוגמא שהבאת לא מוצלחת, כי הספר עצמו מנהל דיון אם סמואל לבן, ובסוף מגיע למסקנה שלא.
לא באמת רוצה להכנס לוויכוח הזה כשהטענה הבסיסית שלי נועדה להיות פשוט שמר לוק וחבורתו הם רעים לא מפני שהם לבנים אלא מפני שהם נחושים לשמר את הסדר הקיים, שבו הם בראש הפירמידה, גם במחיר של פגיעה באחרים.
בכל מקרה, דוגמא לדמות לבנה טובה (ואני מודה שאני לא זוכרת ב-100% את כל הדמויות בספר, קראתי אותו כבר לפני כמה חודשים וכאמור לא *מאוד* התלהבתי ממנו) היא אמא של ג'נוארי.
אמא שלה היא לבנה, למשל.
אופס, כתבתי בטעות את הפואנטה פעמיים כי איבדתי ריכוז באמצע הכתיבה…
כן, רציתי לכתוב שכל הדמויות הגבריות הלבנות רעות, אבל התעצלתי. נשים לבנות טובות יש. גברים אין.
אני מבין את הטענה שלך, אבל אישית לא מסכים איתה. זה ספר מאד סימבולי, ובהחלט נראה לי כמו אמירה נגד גברים לבנים (בין אם במכוון או לא). אני אפילו יכול לכתוב את זה בנוחות, כי הסופרת פטרה אותי מלהיות לבן:-)
א-בל: מקבל כמובן את נקודת המבט שלך, ואני לא חושב שנתקדם יותר בדיון הזה ללא נוכחות הסופרת עצמה:-) בכל מקרה ההנאה ודעתי על הספר לא היו תלויים בזה.
בקשר לספר- ממש פרווה. לא נפלתי. על חלק שלו הרגשתי שקראתי לפני כן במקום אחר. גם העולם הכתוב דומה באופן מחשיד לארץ ים. אולי אם הייתי צעירה יותר ועם עבר קריאה פחות עשיר הייתי מתלהבת יותר. גם היה מאוד ברור שהסיפור הוא משל, (דלתות=שינוי ) ואני לא אוהבת שדוחפים לי את מוסר ההשכל (חשוב או בנאלי ככל שיהיה) בצורה כל כך בוטה. זה מאוד טרחני.
באשר לרולניג – באמת לא מבינה מה רוצים ממנה. היא מבטאת דעה שהרבה נשים סבבי אומרות בלחש, שיש דברים שבאים על חשבונו כנשים או בניגוד לדעתנו בלי הצדקה ואפילו אסור לנו להתלונן. יצא לי להיות בשירותים בדיוק בסטואציה שהיא מתארת בתחנת רכבת בתל אביב מרכז, ואז נכנס גבר בשיא הבטחון לשרותי נשים ואומר אני קוויר אז זה בסדר. כמובן דרשתי שיצא בזה הרגע. אולי מבחינתו זה היה בסדר אבל מבחינתי זה היה מאוד פוגע ולא נעים. אבל אני מאימינה שבוספו של דבר דברים ימצאו את האיזון שלהם וכמובן מעדיפה את המצב הזה מאשר האופציה ההפוכה.
הבעיה היא טרנס שנכנסת לשירותי נשים (למרות שביולוגית היא, נגיד, גבר), או שהבעיה היא גבר (מגדרית) שמנצל לרעה זכויות טרנסים כדי להיכנס לשירותי נשים?
בקשר לספר: גם לא סובל מטיפנות. לא במסות אינטלקטואליות ובטח שלא בספר קריאה. שיגרמו לי לחשוב ולהגיע למסקנה לבד.
תראה היה מדובר בגבר שלבוש בבגדים נשיים גינס צמודים וחולצה ורודה ושיער ארוך אבל בברור גבר. וזה הפריע. זה מרגיש כמו חדירה גסה למקום שאמור להרגיש בטוח ופרטי ( עד כמה ששרותים ציבוריים בתל אביב יכולים להיות).
אבל מה הפתרון שלך? הרי אם החלוקה מחויבת להיות לא על פי המגדר אלא על פי המין הביולוגי, זה אומר שגברים טרנסים (שביולוגית הם נקבה, אבל בתלות במצב ה-transition יכולים להיראות גבריים לגמרי, עם זקן והכל) ייכנסו לשירותי נשים וכנראה שאז תרגישי אותו דבר, לא?
ואני אפילו לא מדברת על איך לאכוף את זה בדיוק – בדיקת איברי מין בכניסה? בדיקת כרומוזומים? או שפשוט ללכת לפי המראה, שרק מי שנראית נשית ברמה X ומעלה תוכל להכנס? כי יש גם נשים שמה לעשות, הן בוצ'ות, או סתם נראות גבריות כי ככה הן. אז איפה זה נגמר?
בסופו של דבר, לפחות מבחינתי, לא אכפת שלי לראות מישהו.י כמו שאת מתארת בשירותי נשים. נראה לי שהסיכוי שגבר יחליט ללבוש בגדים נשיים ולגדל שיער ארוך ולהגיד "אני קוויר" רק כדי להציק לנשים בשירותים הוא סיכוי די נמוך, ולעומת זאת הסיכוי של מישהו.י כזה.ו לספוג אלימות בשירותי גברים הוא סיכוי יחסית די גבוה.
לטעמי, מה שבאמת יגרום להרגשה של מקומות (כמו שירותים, אבל לא רק) כבטוחים ופרטיים זה שתהיה אכיפה נורמלית נגד הטרדות ותקיפות מיניות – הרי אם יש תקיפה בשירותים, הבעיה היא לא המין ולא המגדר של התוקף.ת, אלא התקיפה עצמה.
ובאופן כללי חינוך של הציבור לשוויון וכו' ופחות גבריות רעילה יהיה דבר מעולה, אבל נראה לי שאנחנו עוד רחוקות משם.