מועדון הקריאה מפגש 44: An Absolutely Remarkable Thing – האנק גרין

[המפגש ה-44 של מועדון הקריאה. הביקורת חפה מספויילרים, התגובות לא]

התחלתי לקרוא ספרים בחופשת פסח של כיתה א'. התחלתי מהחמישייה הסודית של אניד בלייטון וקראתי את כל 21 הספרים שלה כמה וכמה פעמים.

בשלב די מוקדם שמתי לב שהחלק האהוב עלי בכל ספר הוא ההתחלה. קוראים לזה "אקספוזיציה" בלעז, אבל כמובן שלא הכרתי את המונח אז.

ספרי החמישייה תמיד מתחילים עם בניית רקע נינוח כזה שיוצר מתח לאיטו. החבורה מגיעה למקום ההרפתקאה, הדינמיקה בין הדמויות נבנות על רקע ארוחות בוקר בריטיות מושחתות, ודמויות הרעים מוצגות בעדינות.

בכל אחד מספרי החמישייה – ואני מדבר פה מזכרון של שלושים שנה, אז קחו את זה עם גרגר של מלח – האיכות יורדת כשמתחיל האקשן. הרי האקשן בכל הספרים די דומה, אבל האקספוזיציה תמיד מקסימה בדרכה שלה.

הספר An Absolutely Remarkable Thing הוא כל כולו אקספוזיציה אחת גדולה ומקסימה.

על פניו אני אמור לשנוא את An Absolutely Remarkable Thing. ספר על בני 20 בניו יורק שרוצים להיות משפיעני רשת ונכתב על ידי משפיען רשת?  נשמע מפתה כמו (אזהרת טריגר) טיפול שורש בלי הרדמה.

אבל במציאות הרגשת האקספוזיציה הזאת הייתה בדיוק מה שאני מחפש. היא גרמה לי לשכוח את כל מה שאני אמור לא לאהוב בספר, להתעלם מחסרונותיו (ויש הרבה!), ופשוט לשקוע בהקדמה ארוכה, טובת לב ומלאת כוונות טובות.

אפריל מאי (השם הכי מגניב לגיבורה מאז הירו פרוטגוניסט בסנוקראש [ביקורת]) היא מעצבת צעירה בשנות ה-20 לחייה. היא משקיעה הרבה-יותר-מדי אנרגיה בעבודה, ומתייחסת לחיים במין טון ציני, מריר, סרקסטי כזה. משהו נורא סטנדרטי לאנשים בני 20 בימינו.

לילה אחד, בעוד אפריל עוזבת את העבודה באישון הלילה, היא נתקלת בפסל ענק של רובוט באמצע הרחוב!

למרות שהיא חושבת שמדובר ביצירת אמנות (ולא פלישה מהחלל החיצון לול), היא עדיין  מתקשרת לחברה הטוב אנדי, לא משנה שזה אמצע הלילה, ומזעיקה אותו לבוא לעשות וידאו ליוטיוב על הפסל.

פה אני רוצה להעיר הערה קטנה: על גופתי המתה הייתי קם באמצע הלילה לעשות סרטון וידאו. כאילו, אולי כן בקטע של הרפתקאה חד פעמית, אבל לא בקטע של אני אהרוג את עצמי כדי לנסות לעשות וידאו ויראלי.  רבים וטובים הם הסרטונים הויראלים שנעשו בשעות העירנות שלי.

אנדי, כמובן, אדם מאד שונה ממני, ולכן הוא מגיע, מצלם את אפריל ומעלה לרשת.

מסתבר שרובוטים דומים צצו פתאום, באותה השעה בכל הערים הגדולות בעולם. אפריל, שהייתה הראשונה לעשות עליהם סרטון, הופכת לכוכבת ענק בין לילה.

זאת הנקודה בה צריך להתחיל לסספנד הרבה כדי להיכנס לסיפור. מילא שאפריל הייתה הראשונה להבחין ברובוט בניו יורק, הוא הרי הופיע שם באמצע הלילה. אבל איך היא הראשונה בעולם? היו מקומות שהרובוט צץ ב-12 בצהריים בעיר סואנת.

גם אם היא הבחינה ועשתה עליו סרטון ראשונה, למה זה מקנה לה כזאת תהילה? מה גם שהתהילה איכשהו מתבטאת בים תוכניות אירוח. האלו, חשבתי שאנחנו מדברים פה על העולם החדש בו תהילה היא מידה חברתית, לא?

שאלות דומות צצו במהלך כל הסיפור, אבל התעלמתי בהם בקלות. אין לי בעיה שהסיפורים שלי לא יהיו אמינים, כל עוד הם מבדרים.

ו-An Absolutely Remarkable Thing מבדר ועוד איך! הדמויות קלילות וכיפיות, תיאור עולם כוכבי הרשת אמין מאד, מן הסתם בגלל שהאנק גרין הוא כוכב רשת בפני עצמו. אני מניח שחלק מהתיאורים באים מהחוויות האישיות שלו.

מבחינת המד"ב, יש פה עלילה פשוטה של קווסט. הגיעו רובוטים לעולם, ובעזרת כל מיני רמזים קטנים צריכה אפריל מאי וחבורתה להבין מה הם פה ואיך לפעול איתם.

הקווסט מזכיר את זה של שחקן מספר אחת, בו כל העולם כולו מתגייס ביחד כדי לפתור קווסט. רק שפה יש שיתוף פעולה פורה של רוב העולם, ולא אדם לאדם זאב כמו בשחקן מספר אחת.

נקודת ההשקפה האופטימית על העולם היא חלק מהמסרים בספר. רובוטים ענקיים מגיעים לכדור הארץ? דעתו של הספר: "הם בטוח באו בשביל לעזור לאנושות, יאי!". כל מי שחושב שהרובוטים הם איום מוכתר בתור ימין קיצוני, הומופוב וכל מיני כותרות אחרות.

זאת גישה מאד בעייתית. אני ממש לא מסכים עם הגיבורה ועם הסופר לאורך כל הספר. הגיעו רובוטים מהחלל! האם הם ידידותיים או פלישה ידידותית? ומה זה בכלל פלישה ידידותית? הם לא יודעים לתקשר בדרכים פחות חשודות? תגידו, אם מישהו שם סוס מעץ באמצע הסלון שלכם, אתה ישר תניחו שזה מזר נדיב?

עניין נוסף הוא שהספר מחלק את העולם ל"טובים" ו"רעים". אם הם חושדים ברובוטים הם בטח גם שמרנים, ימניים קיצוניים והומופובים. הרי זה או שיש להם את כל הדעות הטובות או שלא, נכון? לא אהבתי.

האנק גרין היה מודע לבעיה הזאת, ואפילו שם את המשפט הבא בפי הגיבורה:

"ואפילו אם אני טועה, אני מאמינה שהעולם יהיה מקום יותר טוב אם נתנהג כאילו שאני צודקת."

זה נחמד, נאיבי ולא משכנע אותי בכלל.

אבל בסופו של דבר גם את סיספנדתי. אני מאד מאמין בלקחת ספר בתור מוצר בידור ולא בתור משהו שמגלם את השקפת עולמי. אז אפריל טובת לב ותמימה? אז מה. אז הסופר משתמש באלף דאוס אקס מכינה כדי להביא את העלילה לאיפה שהוא רוצה? נו בסדר. אם זה כיף זה כיף.

למה אהבתי את An Absolutely Remarkable Thing? האם זה בגלל שהוא אקספוזיציה ארוכה? או כי הוא תיאר את עולם משפיעני הרשת שקצת זר לי? או אולי זה סתם כי הוא ספר אופטימי בתקופה פסימית. כן, יש בו חורים וחסרונות, אבל הוא מספיק קולח ומהודק מבחינת עלילה וטוויסטים כדי לפצות עליהם.

זה ספר ראשון בסדרה, ואני מניח שבשני יהיה הרבה יותר אקשן. האם הקסם של האקספוזיציה יישמר גם אז? או אולי זה יהפוך לספר אקשן קלאסי שמרגיש כמו סרט ישן של שוורצנגר?

לא יודע, לא משנה לי. בתור ספר בודד מאד נהניתי מ-An Absolutely Remarkable Thing. גילטי פלז'ר חביב כזה.

[An Absolutely Remarkable Thing – האנק גרין, 343 עמודים, 2018]