המדף הז'אנרי: Infinite Detail – טים מאוגן

בספרו identity is the new money מספר דיוויד בירץ' על שני אירועים. הראשון מ-1696, כשלא היה מספיק מזומן באנגליה. השני הוא על שלוש שביתות בנקים ארוכות באירלנד, בין השנים 1966 ל-1976, בהן לא היה מזומן במדינה.

במושגים שלנו תחשבו על זה שאין יותר מזומן וכל אמצעי התשלום הדיגיטליים מפסיקים לעבוד.

האדם המודרני יחשוב שזה מצב שישתק את החיים לגמרי. איך אפשר לעשות עסקים? לשלם על לחם? לקנות דירה – בלי אמצעי תשלום? אבל בירץ' מדווח שאפשר. אנשים עשו עסקאות על בסיס הכרות אישית, חוזים וכל מיני החלפות ואלתורים אחרים. המסחר לא נגמר.

ב-Infinite detail מהגג טים מאוגן בשאלה, "מה יקרה אם פתאום האינטרנט תפסיק לעבוד?", ובכנות, אני לא מסכים עם התשובה שלו, אבל עוד נדבר על זה אחרי התמונה.

מעבר לעניין המד"ב, הסיפור של Infinite Detail מתרחש בשני זמנים שונים. הראשון הוא "לפני" (נפילת האינטרנט), והוא ממש טוב. כאילו, ממש טוב בקטע של ספר טוב שמדבר על  בעיות הפרטיות בעידן המודרני. לא משהו שמפיל מהרגליים, אבל סיפור טוב, דמויות טוב, סיפור אהבה של שני גברים – מה רע?

השני מתרחש "אחרי" (נפילת האינטרנט, נו, לא הבנתם?), והוא מזכיר לי סדרות דיסטופיות משנות ה-90 שאף פעם לא הבנתי מה קורה שם ולמה, אבל די ברור שלכולם נורא רע.

רעיון טוב, חצי מוצלח וחצי מיותר. קשה לי להמליץ על זה בפה מלא.

רושדי מנאן הוא גם בריטי וגם ההאקר הטוב ביותר בעולם או משהו כזה. אני אישית, מבלי לפקפק ביכולתיו הטכנולוגיות של העם הבריטי, מוצא את המשפט הזה קצת מופרך, אבל זה ספר מד"ב אז נזרום.

מנאן נוסע לניו יורק לבקר את חברו (בקטע של חבר רומנטי, הוא הומו), ובדרך כמובן מעוכב בשדה התעופה. אם לא הבנתם משמו, אז רושדי מנאן לא לבן, ואנחנו חיים בקפיטליזם מעקב בו מעכבים אנשים כי הם מתאימים סטטיסטית לקבוצה מסוימת.

בניו יורק מנאן נדהם איך בשם הנוחות תושבי העיר נותנים לשלטונות לעקוב אחריהם, ואיך השלטונות מנצלות זאת לרעה וכו' וגו'. ממש הכל כאילו קורי דוקטורוב כתב את זה, רק יותר מיני ויותר נוגה ויפה.

במקביל מספר הספר על מרי. ילדה קטנה מבריסטול, עירו של מנאן. הסיפור של מרי מתרחש כמה שנים אחרי הסיפור של מנאן, והוא מאד דיסטופי. זה עולם שחזר למשהו שימי הביניים היו מסתכלות עליו בהתנשאות כעל ברברים.

למרי יש כוחות קסם, והיא יכולה לראות את העבר. לכן כל מיני אנשים באים אליה כדי לגלות מה קרה ליקירהם.

הספר לא מסתיר לשניה שמה שקורה בין שני הסיפורים (שמסופרים במקביל) זה שהאינטרנט מתמוטטת. כלומר, כל התקשורת הדיגיטלית בין ארצות נופלת. לא משנה שעדיין יש קווי וטלפון וטלגרף ורדיו וכל מיני אמצעי תקשורת אחרים. מאוגן או מתעלם מזה או לא יודע, ומבחינתו אם אין אינטרנט זה אומר שחזרנו לתקופת הסלע והאבן.

אחת המטרות של ספר מד"ב זה לקחת ניסוי מחשבתי ולדחוף אותו לקיצון. מה יקרה קצב הילודה יגדל לנצח? אם הפיזיקה תפרוץ את מהירות האור? אם ההתחממות הגלובלית לא תעצר?

התוצאה היא הרבה פעמים ספרים דיסטופיים, כי כשלוקחים רעיון לקיצון הוא בסופו של דבר שובר את המציאות. אפשר ללמוד מזה על הרעיון עצמו, אבל מה שהכי טוב ללמוד מז'אנר המד"ב זה לא להיות קיצוני.

מצד שני, יש יוצאי דופן. הרעיון של "מה עם האינטרנט נופלת" הוא רעיון קיצוני ויפה, אבל זה לא אומר שהוא חייב לשבור את המציאות בצורה קיצונית כמו שקורה עם רעיונות מד"ב אחרים.

סיפור מד"ב טוב לא היה מחזיר את העולם לתקופה ברברית, אלא לתקופה שהיא כאילו שנות ה-80 מואצות. שנות ה-80 עם כל הטכנולוגיה של לפני האינטרנט, אבל היא קצת מתקדמת יותר כי בכל זאת למדנו לא מעט מאז.

זה היה יכול להיות מעניין. לראות את Stranger Things בתפאורה שהיא אייטיז עתידני. רטרו-עתידני כזה. היה אפשר לנהל פה דיון על מה בסופו של דבר קיבלנו מהאינטרנט? מה הדברים שישארו איתנו גם אם היא תעלם?

מאוגן בחר בפתרון מאד קל לשאלה שלו. אני לא חש שהושקעה מחשבה עמוקה בשאלת המד"ב שהוא דן בה.

אז כן, Infinite Detail הוא ספר עם רעיון בסיסי מרתק, ואני ממש מקווה שיבואו בקרוב סופרים אחרים ויכתבו ספר שדן בו בצורה יותר עמוקה.

[Infinite Detail – טים מאוגן, 384 עמודים, 2019]