יומיות 24.05.2021: קומיקסים נכס צאן וברזל

האביב הגיע לוורשה, חזרתי לרכב מרחקים גדולים על האופניים. המקסימום עד כה הוא 40 קילומטר ליום, אך היד עוד נטויה.

התוצאות? נשרפתי (לראשונה בחיי!), רכבתי 40 קילומטר בגשם – והכי מפתיע: אני בכושר מעולה יחסית לזה שהרגע הסתיים החורף. איך? קסם.

1. רכיבה אחת הייתה לכפר Rynia ששוכן  על מרגלות אגם צפונית לוורשה. זה לא מקום תיירותי, "קסום" או מיוחד. "סתם" כפר אמיתי שבמקרה נמצא על שפת אגם, ולחצי מהבתים בו יש שער אחורי לחוף.

איך ניצלתי את הזמן שם? קראתי קומיקס. ספציפית, קראתי מההתחלה ועד הסוף את Locke & Key של ג'ו היל (הבן של סטיבן קינג).

Locke & Key הוא קומיקס מושלם עם 36 חוברות שמספרות סיפור מההתחלה ועד הסוף.

מה אין שם? סיפור מקורי, אמנות נהדרת, והוא משתמש במדיום הקומיקס בצורה אופטימלית. לא בקטע גאוני שובר גבולות כמו אלן מור (שלפעמים מעצבן מרוב הנסיון שלו להיות גאון ומקורי), אלא בקטע של "ככה אמורים לעשות קומיקס".

Locke & Key הוא סיפור לאבקראפטי, שזה קצת אירוני כי גם סטיבן קינג, האבא של ג'ו היל, כותב סיפורים לאבקראפטיים.

הבסיס של סיפורי לאבקראפט פשוט אך גאוני. במקום להניח שיש "טוב קוסמי" בעולם, קרי, אלוהים, שאנחנו צריכים להביא כדי שיסדר את הכל, הסיפורים הללו מניחים שיש "רוע קוסמי" בעולם, קרי, השטן, שהגיבורים צריכים למנוע את כניסתו לעולם.

לאבקראפט כתב סיפורים כאלה בצורה די גרועה (מהמעט שקראתי) אבל עם הרבה דמיון. סטיבן קינג כתב אותם בצורה מופתית, אבל עם קמצוץ דמיון. ב-Locke & Key ג'ו היל משלב את שניהם, וכותב סיפור לאבקראפטי שהוא גם מעולה, וגם מלא דמיון.

יש לי רשימה של קומיקס אמריקאיים "מושלמים" כאלה. היא כוללת את Preacher, Fables, Y – The last man ו-Saga. עכשיו הצטרף לרשימה הזאת גם Locke & Key, ואם יש לכם מועמדים לקומיקסים נוספים בסגנון (לא סופר גיבורים!) שיכולים להיות פה, אשמח לשמוע.

אגב, עלתה בעבר באתר ביקורת על הכבאי של ג'ו היל.

2. יש מליון אתרים כאלה באינטרנט. אתרים שהם תחנות רדיו קטנות אוטומטיות עם מוזיקה מוזרה ומדהימה.

אז מה מיוחד ב-LoFi Cafe? אולי זה סרטוני הסייברפאנק שמלווים כל תחנה, אולי זאת האווירה: רטרו עתידני מלנכולי. בכל מקרה, אתר שאפשר לשים בגאווה בכל מסיבת האקרים.

3. אני האדם האחרון בעולם שיוציא 700 דולר על רובוט צעצוע, אפילו סביר להניח שאנזוף במישהו שיעשה את זה ואקרא לו נובוריש.  עם זאת, הרובוטריק החדש של אופטימוס פריים – שעולה 700 דולר – נראה כמו חלום ילדות שהתגשם.

חצי מטר גובה, 5000 חלקים, עובד עם שלט רחוק או מסלולרי. מדובר בזריקת אושר לילד הקטן שבי.

4. אוהבים משחקי מחשב סוף האייטיז? אתם חייבים לראות את הקליפ לשיר החדש של תובל שפיר.

5. "חוקר בן 20 בונה את ישראל במיינקראפט", התוצאות מרשימות והכותרת מספרת את כל הסיפור.

6. שני סיפורים מילאו אותי השראה השבוע, ושניהם לא מה שהייתם מצפים.

האחד הוא סיפורה של פסטת קסקטלי (מפל מים, באיטלקית). פסטה עם שיפוע של 90 מעלות, תעלה פנימית על הפסטה שיכולה להחזיק רוטב, וצד חיצוני משונן. הפסטה היא פרי המצאתו של דן פשמן, פודקסטר אוכל במקצועו, ו – הממ – ממציא פסטות בזמנו הפנוי אני מניח.

פשמן טוען שהקסקטלי היא הפסטה המושלמת, מספיק מסיבית כדי להיות נגיסה, מחזיקה כמות יפה של רוטב, וקל לתפוס אותה עם המזלג.  זאת התוספת החדשה ל-600 סוגי פסטה קיימים, אבל בטח נראה עוד בעתיד.

למרבה הפלא סיפור המצאת הפסטה מתקשר לי לכתבה נהדרת על דורודנגו, אמנות יפנית של כדורי בוץ נוצצים ויפייפים.

מה שמפליא, גם בפסטה וגם בדורודנגו, זה ששניהם דוגמאות לנצחון הרוח האנושית. לאיך אפשר לקחת את הדברים הכי בסיסיים – כדורי בוץ או פסטה – ולעשות מהם יצירות מופת עם מספיק עקשנות, מחשבה ויצירתיות.

אני חי בעולם סטארטאפים בו כל הזמן מטיפים לי למצוא מה הבעיות של אחרים, ואיך אפשר לפתור אותם.

זאת גישה נכונה לעשות מוצר שאנשים ישתמשו בו, אבל היא גם קצת מדכאת. כי אני מעדיף לחשוב יותר כמו אומן שימושי. להעלות על רעיון מקורי, שונה ממה שכל אחד עשה עד עכשיו, ואז להתחיל לשחק עם היישום שלו עד שאקבל משהו מופלא שיהיו לו משתמשים. לא כי זה פותר להם בעיה, אלא כי זה נפלא בפני עצמו.

אני רוצה להיות כדור דורודנגו בצורת פסטה קסקטלי.

7. כתבה משמחת, כן, מ-ש-מחת, על קטלוג משחקי המחשב של מקדונלדס לאורך השנים. תקשיבו, יש שם אחלה של משחקים.