המדף הז'אנרי: Shorefall – רוברט ג'קסון בנט

לכל טכנולוגיה יש מחיר. לפעמים זה מחיר חברתי (מדיה חברתית), לפעמים  הרס הטבע (מכוניות, בלוקצ'יין) ולפעמים זה הרס תרבותי (תחבורה, תקשורת מודרנית ושאר גורמי הגלובליזם).

לכל טכנולוגיה יש גם גבול. לפעמים הגבול הוא מהירות האור (כלי תחבורה), לפעמים סדר גודל (בלוקצ'יין) ולפעמים הוא גבול הבעיות שהיא יכולה לפתור (בינה מלאכותית).

אלו תובנות טריוויאליות. לומדים את גבול הלוגיקהוהאלגוריתם בקורסים בסיסיים במדעי המחשב ומתמטיקה. לומדים את גבולות העולם בכל תואר במדעי הטבע.

למרות הטריוויאליות, הן לא מובנות לכולם (אני מסתכל פה על אלו שחושבים שמחשב קוונטי יפרוץ כל קריפטוגרפיה, או שבינה מלאכותית אוטוטו עומדת להעביר את התודעה שלנו לרשת).

רק באגדות ילדים אין גבולות. רק שם יכולה קוסמת להקיש באצבעותיה וליצור טירה ענקית יש מאין, בלי שאף אחד יתהה מה התיאוריה הכלכלית בעולם פלאים שכזה? אבל קסם בספרי פנטזיה למבוגרים צריך גבול ומחיר, אחרת הספר מאבד הגיון.

בספרי הפנטזיה המוקדמים היה לקסם גבול ומחיר, אבל הוא לא היה מפורש. בספרים המודרניים יש בדר"כ מערכת קסם ברורה, שברור לגמרי מה הגבולות שלה ומה מחיר השימוש בה.

ב-Foundryside [ביקורת] יצר רוברט ג'קסון בנט מערכת קסם נ-ה-ד-רת, שבנויה על עקרונות התיכנות. כלומר, נהדרת ממבט ראשון: כל קסם בה נראה כמו תוכנה, ואיש הקוד בי חשב שזאת מערכת הקסם הכי טובה במאה ה-21.

אבל לתוכנה יש גבולות ברורים. אי אפשר לתכנת *הכל*. בנט, לעומת זאת, שכח לשים גבולות למערכת הקסם התיכנותית שהוא בנה, והתוצאה קצת הרסנית.

Foundryside היה ספר נהדר למשך חצי ספר, ואז גלש למחוזות האבסורד בגלל שהקסם נעשה מסובך מדי ועוצמתי מדי. ב-Shorefall, המגמה הזאת מתחזקת. אפשר לעשות שם *הכל* עם קסם, ופתאום הסיפור מוצא עצמו במחוזות האגדה במקום בפנטזיה.

אגדה זה נחמד, אבל אגדה של 493 עמודים זה ארוך מדי. היה אולי עדיף להשאיר את הרעיון במסגרת ספר אחד, במקום למשוך אותו לטרילוגיה.

הסיפור דווקא מתחיל טוב.

ארבעת המופלאים מהספר הקודם, סנקה (הגיבורה), ברניס (בת הזוג של הגיבורה), גרגור (מי שהיה גיבור והפך לאדם בפוסט טראומה) ואורסו (מדען מטורף שכל השוליות שלו יותר מוצלחות ממנו) מתכננים סוג של הפיכת רובין הוד. הם רוצים לגנוב את ה"קסם" מהאחוזות של העשירים, ולחלק אותו ל"עם".

סביב זה דווקא אפשר לבנות יופי של עלילת צדק חברתי ופחות עלילת הנדסת קסם. חבל שג'קסון בנט לא עשה זאת.

מה הוא כן עשה? ככה: באותו הזמן, מה אתם יודעים, חוזר לעולם כוח אפל מרושע של אל כוחני שרוצה להשמיד\להרוג\לשעבד\לשפר את כולם. כמו תאנוס מהנוקמים כזה.

זאת עלילה נו-רא משעממת, אבל נורא. כבר עדיף The Chosen One על הקלישאה הזאת. הרי ברור מה יקרה: חצי ספר הגיבורים ינסו למנוע את חזרת הכוח האפל, וחצי ספר הם ילחמו בו, כשבדרך נשמע שלל דיונים לא-עמוקים-במיוחד על איך להציל את האנושות מעצמה (אי אפשר).

אבל ניחא, אני מוכן לסבול ספר פנטזיה קלישאתי כתוב טוב, ול-Shorefall דווקא יש יתרון של מערכת קסם מהמקוריות שאי פעם נראו באיזור.

הבעיה היא גם שג'קסון בנט לא שם גבולות ומחיר למערכת הקסם הזאת (כמו שכתבתי בפתיחה), וגם שהוא התאהב בה לגמרי. כל המכניזם של העלילה בנוי כמו סכימה הנדסית למסד נתונים של גוגל. השקיעו בזה מחשבה? כן. האם זה משהו שארצה לקרוא בשעות הפנאי? לול, לא.

אפילו הדמויות איכשהו איבדו מהחן שלהם. סנקה הנהדרת הפכה לחצי מהזוג סנקה-ברניס, ומערכת היחסים שלהם נראית כמו פנטזיה של איך מערכות יחסים לסביות אמורות להיות, במקום איך הן במציאות. הן כל כך מתחשבות ואוהבות ואין ביניהן סודות והכל מושלם ולאבי דאבי.

אבל הכרתי בימי חיי (הרבה!) זוגות מכל מיני סוגים: גברים עם גברים, נשים עם נשים, וכאלה שלא מוכנים לאמר מה המגדר שלהם\ן. אתם יודעים מה למדתי מכל מערכות היחסים המאד מגוונות האלה? שאנשים זה אנשים. יש להם את אותם הבעיות – לפחות פנימית – כמו לזוגות הטרו. קנאה, ניצול, כעסים, מריבות, קטנוניות – וכן, גם אהבה, שיתוף, חמלה וויתור – הכל במידה שווה.

גרגור נכנס קשה לענייני הטראומה מהספר הקודם, שזה מחד הגיוני מבחינה פסיכולוגית, אבל מאידך, מי היה קורא את שר הטבעות אם פרודו היה מבלה שני שליש טרילוגיה בפוסט טראומה? ואורסו… אין לי מה לאמר על אורסו. זאת לא מחמאה.

מ-אד אהבתי את החצי הראשון של Foundryside. היה אפשר לסיים את כל העולם הזה שם, בספר קצר וסגור. אני לא ממש רואה מה עשה טוב להרחיב את זה לטרילוגיה, אבל נראה, אולי הספר השלישי ישנה את דעתי.

[Shorefall – רוברט ג'קסון בנט, 493 עמודים, 2020]