מועדון הקריאה מפגש 45 (15.08.2021): Middlegame – שונן מגווייר

[המפגש ה-45 של מועדון הקריאה. הביקורת חפה מספויילרים, התגובות לא]

כמו שאני מאמין שאוכל צריך להיות טעים (במקום "יפה"), או שסטארט אפ צריך  להיות שימושי (במקום מהוקצע), ככה אני מאמין שסיפור קודם כל צריך נרטיב, ולא אפקטים ויזואליים או כתיבה צורנית.

אני מודע לכך שזאת עמדה אישית. אחד מחברי הטובים ביותר נהנה מסרטים ויזואלית לא פחות מאשר סיפורית.

בגירסא הראשונה של הביקורת הזאת ציינתי בפשטות ש- Middlegame הוא ספר "כתוב יפה" ו"שזור פנינים".

אבל אלו מחמאות צורניות. בסופו של יום לא אקרא הגיגים של סופרת, יפים ככל שיהיו, אם הם לא יהיו עטופים בפואנטה ברורה. לכן לקחתי את הזמן, התבוננתי פנימה, וניסיתי להבין מה גרם לי להתאהב כל כך ב-Middlegame.

הנה התשובה:

אחת הכמיהות בחיים היא הכמיהה לנפש תאומה. מישהו\י  שיבינו אותנו בעיניים עצומות. החבר\ה הכי טובים, שתמיד נסתובב איתם ביחד ואף פעם לא ימאס. אני מדבר על קשר אפלטוני, כזה שסקס לא "ליכלך" אותו. כי משיכה, עם כל הקסם בה, גם מערפלת מחשבה. ואת הנפש התאומה, החבר\ה הכי טובים, אנחנו רוצים טהורים.

שונן מגווייר כתבה ב-Middlegame את סיפור הנפשות התאומות הכי טהור ויפה שיכול להיות.

מדובר בתאומים, בן ובת, שהופרדו בלידתם, אבל בגלל הזהות הכמעט מוחלטת שלהם הם מתקשרים טלפתית מאז גיל צעיר, ובגלל הקירבה הכמעט קוסמית שלהם, אף כוח רשע לא יכול להפריד אותם ליותר מדי זמן.

ככה זה עם חברים הכי טובים אמיתיים. אפילו אם העולם ירחיק אתכם לעשור, בסוף תמצאו דרך להיות חברים שוב.

את הרעיון היפה הזה עטפה מגווייר ב-15 אחוז סיפור מסגרת בבל"ת פנטזיה, שלא רק שלא הבנתי אותו, אלא גם לא היה ממש איכפת לי ממנו וכל רגע שהוא נכנס לעלילה היה עינוי.

האם ספר ש"רק" 85% נהדר מתאים למועדון הקריאה? כשאלו ה-85% המהודקים של Middlegame, שמשתמשים בפנטזיה כדי לדון במושג "חברים הכי טובים", התשובה היא חד משמעית כן.

כששונן מגווייר ניסתה למכור את הרעיון Middlegame לסוכנת שלה, היא כתבה תקציר בן 4 עמודים על הספר. הסוכנת השיבה שהיא לא מבינה על מה הספר, ומגווייר מספרת, בהומור, שהיא כתבה בתגובה 500 עמודים שמסבירים את זה.

אני קראתי את 500 העמודים האלה, ואני עדיין לא מבין על מה סיפור המסגרת של הספר. יש בו אלכימאיים, פרנקנשטיינים, משהו שנקרא "העיר הבלתי אפשרית", ותאומים מהונדסים גנטית שאו אמורים להרוס את העיר או לאפשר גישה אליה – לא הבנתי מה בדיוק וגם לא הבנתי למה. כאילו באמת, בבל"ת מוחלט ומוזר שכנראה גם 5000 עמודים לא יסבירו כי אני לא בטוח אם הסופרת עצמה מבינה אותם.

א-בל –

הספר לא מתמקד בסיפור הבבל"ת, תודה לאל, אלא דווקא בסיפורם של התאומים המהונדסים גנטית. או ספציפית, בסיפור של זוג תאומים אחד: רוג'ר ודודג'ר, ביי פאר שמות התאומים הכי גרועים מאז "עמי ותמי".

רוג'ר ודודג'ר – קשה לי עם השמות האלה בחיי – "הונדסו" ככה שכל אחד מהם יהיה טוב במשהו אחר, והכשרונות שלהם ישלימו אחד את השני. כמו יין ויאנג. כך יצא שרוג'ר טוב במילים, ודודג'ר, במתמטיקה.

[פה אני חייב להעיר שהפרשנות של מגווייר למתמטיקה היא בעצם "הנדסה". כלומר, דודג'ר היא מכונת חישוב מהלכת על שתיים, כמו מחשב-על משוכלל, ולא מרגישה לי כמו מישהי שמתעסקת במופשטות הלוגית של עולם המתמטיקה]

כדי שהם יתפתחו באופן בריא, או איזשהו תירוץ דומה, התאומים מופרדים בלידתם, נשלחים לשני קצוות שונים של ארצות הברית, ואמורים לא להיפגש עד גיל הבגרות.

זה כמובן לא עובד. הקשר העצום בין רוג'ר ודודג'ר מתממש גם בתור יכולת שיחה טלפתית. כך הם גדלים כאילו ביחד. כולם חושבים שיש להם חברים דמיוניים, אבל בעצם הקולות בראש שלהם אמיתיים.

לא קל לשמור על קשרי ילדות הדוקים למשך כל החיים. תקופת הילדות והנערות מלאה במהמורות, בקטעים בהם אפשר להרגיש שהצד השני "בגד" בכם, להוציא את זה מפרופורציות, אבל גם לפגום בקשרים שהיו עד אז נקיים.

הסיפור של רוג'ר ודודג'ר, שחברים מאז גיל אפס בערך, הוא סיפור "נקי" על איך מתגברים על כל המהמורות האלה. על איך אפשר לשכוח ולסלוח כל חטא שנעשה במהלך השנים, כי רובם נבעו מחוסר הבנה, מרגע חולשה, ולא מרשעות.

Middlegame מלווה את התאומים לאורך חייהם, וככל שהם מתבגרים יותר, וגם מבינים יותר את טיב הקשר ביניהם, כך הסיפור נעשה מקסים יותר.

בסופו של יום סיפור התאומים מתחבר לסיפור המסגרת של הספר, ואז כאמור עם שטויות כשעל סוף הספר ממש רפרפתי.

Middlegame הוא סיפור סגור. טוב שכך, אין עוד מה להוסיף על רוג'ר ודודג'ר. מגווייר לא מתכננת המשך לספר, אבל כן מתכננת סיפור נוסף באותו העולם. זה לא נורא מרגש אותי, כי את העולם עצמו באמת לא הבנתי.

אם תחליפו את סיפור המסגרת באיזה משהו שמתקשר ליחסים בין התאומים, תקבלו אולי ספר על זמני. ספר שהוא גם כתוב נהדר, וגם בוחן בצורה הנקייה שרק פנטזיה יכולה לה, את המושג של חברים הכי טובים.

מהבחינה הזאת, Middlegame מרגיש כמו קלאסיקה מפוספסת שיכלה להיות. אבל מבחינתי כקורא, אני ממליץ עליו בחום, כל עוד תוכלו לסספנד את סיפור המסגרת.

הערה: בין ההכרזה על הספר למועדון הקריאה לבין כתיבת הביקורת הזאת, הקינדל שלי שבק חיים. יחד איתו שבקו חיים כל ההערות שכתבתי במהלך הקריאה. היות ואני לא מחבר מכשירים לאינטרנט – תקראו לי בומר אם אתם רוצים, בכיף – ההערות לא עברו למכשיר החדש.

על כן הביקורת מתמקדת יותר בדברים הגדולים בספר, ולא בהערות קטנות או ציטוטים מקסימים. אבל בכנות? אולי זה רעיון טוב להמשיך ככה בעתיד. הרי כמו בספר, גם בביקורת הדבר הכי חשוב זה הנרטיב שלה, ורק אחרי זה כל הקישוטים הקטנים.

[Middlegame – שונן מגווייר, 492 עמודים, 2019]