המדף הז'אנרי: Piranesi – סוזאנה קלארק
הספר Piranesi מועמד לפרס ההוגו בשנת 2021, ויש שתי דרכים מנוגדות לפרש זאת.
הראשונה היא, מה-זה-החרטא-הזה? Piranesi, כמו שניסחו פה, נראה יותר כמו טיוטה לספר מאשר ספר. הוא מוזר, חסר אמירה ובעיקר לא נראה כמו שאר ספרי המדב"פ. קל לחשוב ש-Piranesi קיבל מועמדות לפרס ההוגו יותר בגלל הסופרת, סוזאנה קלארק, מאשר בגלל הטקסט עצמו.
הפרשנות הזאת לגיטימית. סוזאנה קלארק היא סופרת עם הילה מיוחדת בקהילת המדב"פ. ב-2004 היא פירסמה את ג'ונתן סטריינג' ומיסטר נורוול, ספר פנטזיה שמן, 1006 עמודים, שהפך ישר למיתולוגיה. הנה ביקורת שכתבתי עליו ב-2006!
במקום לרכב על גל ההצלחה קלארק עשתה… כלום. היא פשוט לא פירסמה אף רומן נוסף במשך 16 שנה.
ברגע ש-Piranesi יצא לאור הצמא בקהילה לספר חדש של קלארק היה כל כך גדול, שאפילו אם היא הייתה מפרסמת הוראות שטיפת ידיים לעת קורונה הייתה כנראה מקבלת מועמדות להוגו.
נקודת ההשקפה השנייה היא ש-Piranesi הוא ספר מקורי ומוזר בצורה יוצאת דופן, אך באותה העת כתוב היטב, ברור, מותח ומהנה. נכון אפשר להתמקד במה שחסר בספר: עומק, עולם מפותח או דמויות עגולות. אבל בשביל מה להתמקד בזה? אתם יודעים כמה זה קשה לכתוב משהו מקורי שגם יוצא מוצלח? קלארק עשתה זאת, בלי לחקות אף אחד ובלי למחזר שום דבר. רק על זה מגיעה לה מועמדות.
לדעתי? Piranesi הוא ספר מקורי להפליא, וגם מותח לגמרי. הוא לא שייך לשום ז'אנר אבל גם לא יוצר אף ז'אנר חדש. פשוט נקודת סינגולריות בספרות המדב"פ. ח"ח.
"אני פירנסי.
אבל אני יודע שאני לא ממש מאמין בזה. פירנסי הוא לא שמי (אני די בטוח בכך).
פעם שאלתי את האחר למה הוא קורה לי ככה, הוא צחק בבושה קלה וענה: זה סוג של בדיחה, כי זה שם שמשוייך למבוכים, ואתה גר במבוך."
ואתם הקוראים, אתם יודעים מי זה פירנסי? סביר להניח שלא, אז אספר לכם. פירנסי הוא ארכיטקט וחרט איטלקי, בן המאה ה-18, שהיה ידוע בסדרת תחריטים של בתי כלא דמיוניים עם אווירה של מבוך.
לא ידעתי את זה כשקראתי את הספר. גם גיבור הספר לא יודע את זה. למעשה, הוא לא יודע כמעט כלום, כי הוא סובל מסוג של אמנזיה.
הנה מה שהוא יודע: הוא חי במבוך אינסופי, כל כך גדול שאוקיאנוס כלוא בתוכו. חדרי המבוך מכילים אלפי פסלים, וגם כמה גופות. איש מלבדו לא יכול להתמצא במבוך, למרות שעד כמה שהוא יודע גם אין עוד כל כך הרבה אנשים בעולם מלבדו. פירנסי מאמין רק למה שהוא רואה, ומעבר לכך לא יודע כלום.
נחזור שניה לפירנסי החרט. כך נראה כלא מספר 13 שלו:
מזכיר לכם את התיאור של הכלא בו כלוא פירנסי של סוזאנה קלארק? וודאי. אבל כמה אנשים בקהל הכירו את עבודתיו של פירנסי החרט מסוף תקופת הרנסנס וזיהו את הרפרנס לספר? בלחץ אחת, וגם בזה אני בספק.
דרך אחת להסתכל על פירנסי היא כספר פנטזיה מלא ביצות הפתעה של עולם הרנסנס. הוא אולי היה ממתק לגיקים הממוצעים של שנת 1732, אבל ב-2021 הוא כאילו מתעלם מזה שרוב האנשים לא מכירים את הרפרנסים שלו. אפילו בתור טריגר לקוראים של המאה ה-21 ללכת ולהתעניין בעולם תרבותי ישן זה לא עובד. כל הרפרנסים האלה נראים כמו מוזרות לשמה, ואין לקוראים מושג שהם לקוחים מתרבות קלאסית.
הדרך האחרת להסתכל על הספר היא כעל יצירה שמשתמשת בכלים מימי הרנסנס כדי ליצור אווירה מסתורית ואפלה — ואז ונוטעת לתוכה בבום עלילה בלשית.
פירנסי מעביר את חייו בלשוטט במבוך. פעם בכמה ימים הוא נפגש עם האדם האחר היחיד שהוא מכיר. הוא קורא לו "האחר". הוא בטוח שהאחר הוא החבר הכי טוב שלו. פירנסי עוזר לאחר לחקור את המבוך, ובתמורה האחר מביא לו מתנות כמו נעליים. חברות יפה סך הכל.
אך הדברים לא יכולים להמשיך להתנהל בשלווה. באיזשהו שלב פירנסי פתאום מתחיל לחשוד שהאחר הוא אולי לא החבר הטוב שהוא אומר, ומפה כל דבר נוסף הוא ספויילר.
אפשר לנתח את הרפרנסים של פירנסי לתרבות קלאסית, ואיזה מוטיב מרמז על איזו אמירה של קלארק על המציאות. הניתוח הזה לא מדבר אלי. אני לא מכיר את הרפרנסים המקוריים, והיות ואני צריך לברר מה הם, זה כאילו שמישהו נותן לי מסרים בראש עם פטיש 5 קילו ולא מאפשר להינות מהאמנות העדינה של העברת אמירה בעקיפין דרך רפרנס תרבותי.
אבל גם בלי להבין את הרפרנסים, אפשר להנות מהאווירה המיוחדת שהם יוצרים בפירנסי. אווירה שהיא בין חלום למציאות. מכירים את החלומות האלה בהם אתם יודעים שאתם חולמים אבל לא מצליחים להתעורר? כזהו פירנסי הספר, וכזהו פירנסי הגיבור.
לתוך זה שוזרת קלארק עלילה בלשית די מוצלחת. היא מלווה בקטעי עיתונות מהעבר, ובניגוד לספר עצמו, הם כתובים בצורה קוהרנטית ומעניינת, ומזכירים לנו איזו כותבת מדהימה היא קלארק שכהיא לא מנסה להיות אמנותית מדי.
בסופו של יום קיבלנו ספר עם אווירה מיוחדת, עם עולם סוריאליסטי חסר הגיון, שאיכשהו מצליח לרתק את הקוראים בגלל העלילה הבלשית בו. יכול להיות שיש בו אמירה, יכול להיות שלא. יכול להיות שיש בו עומק, יכול להיות שלא. מרוב מסתורין ואווירה אפשר לדמיין מליון אמירות שיכול להיות שכולן מומצאות לגמרי.
אבל מה שבטוח זה שיש בו משהו נדיר. היכולת לכתוב משהו כל כך סוריאליסטי ומקורי, ועדיין לשמור על עניין הקוראים.
אז כן, פירנסי לא אחד מעשרת ספרי המדב"פ הטובים שקראתי אי פעם, וגם לא אחד מהמאה. אבל הוא אחד מהמיוחדים שבהם, ועל זה מגיע לו ח"ח והמלצה לקוראים שכבר ראו הכל ומחפשים "משהו אחר".
[פירנסי – סוזאנה קלארק, 2011, 245 עמודים]
מצד אחד חיכיתי לביקורת הזו, מצד שני אני עדיין לא יודע אם לקרוא או לא.
עדיף להתחיל עם סטריינג' ונורל?
אין קשר בין הספרים, זה כאילו שכתבו אותן שתי סופרות שונות. סטריינג' ונורוול ליגה אחרת מכל בחינה אפשרית, אבל הוא גם 1000 עמודים בערך, בעוד שזה פה הוא קריאה קלילה של יום-יומיים.
תודה! מעניין (גם אם לא סביר שאנסה לקרוא). וקשה שלא לשאול: אז מי הם העשרה?
וואי וואי, לאיודע בשלוף. יותר קל לאמר שספר לא בעשרה מאשר שספר כן בעשרה.
כמה שאהבתי את פירנסי 🙂
כשגיליתי כשלסוזנה קלארק יש ספר חדש, קודם כל האזנתי מחדש לג'ונתן סטריינג' ומיסטר נורל.
קודם כל כי זכרתי את זה כאחד הספרים האהובים עלי אבל לא כל כך זכרתי מה קורא בו, ושנית כי סיקרן אותי לשמוע איך הוא עובר באודיו.
אז הקסם של סטריינג' ונורל עדיין עובד!
ואז מיד שסיימתי אותו עברתי לפירנסי מבלי לדעת עליו כלום ועם חשק עז לשמוע עוד סיפור מהעולם הזה.
בהתחלה בעיקר הופתעתי, ולא הבנתי מה קורה כאן.
אבל אז נכנסתי לעולם של פירנסי, וזה היה כל כך מיוחד.
אני חושב שהקסם הגדול של הספר זה שעל ידי השימוש בקול של פירנסי כמספר הוא הצליח ממש להכניס אותי לנקודת המבט הכל כך תמימה שלו, ולחוות את העולם דרכו.
כך יצא שאם בתחילת הספר ניסיתי כל הזמן למקם את עצמי בעולם של סטריינג' ונורל, ברגע שנכנסתי לאווירה של פירנסי ממש נבלעתי במבוך שלו ושכחתי לחלוטין מהספר ההוא.
בהחלט אחד הספרים היותר מיוחדים ומהנים שקראתי (או למעשה האזנתי).
דרך אגב, לפי מה שקראתי סוזנה קלארק נעלמה ל16 שנים בעיקר מסיבות בריאותיות
מעניין – הרי גם הדמויות בספר "נעלמו" ל-X שנים מסיבות "בריאותיות". אולי ההעלמות שלה השפיע על העלילה והיא בעצם הייתה בפירנסי?
היי, אני ממש לא חושב ש'אין קשר בין הספרים'.
יתרה מזו, בעיני הם עוסקים באותה 'סוגיה' נשתי נקודות מבט שונות.
בחצי מילה, הדימוי של הקסם כפלא פראי, קדם מודרני, משותף לשניהם. אבל במקום בו מסתיים ג'ונתן סטריינג' מתחיל פיראנסי: סטריינג' נכסף לשוטט בארצות הפיות, בגשרים בין העולמות שמאחורי המראה (תיאור שדומה בעצמו לציור של פיראנסי). הספר נגמר במעבר שלו ושל נורל לארצות אלו. פיראנסי מתחיל שם, בארצות הפרא. אבל הרומנטיות הילדותית במקצת נאבדת. הטירוף (עע הסצנה של סטריינג' עם תמצית הטירוף) כבר לא נתפס כרומנטי וקסום, אלא כמוחק ושובר ומאיים.
לאור הראיון עם סוזנה, אפשר לקרוא את פיראנסי כמדבר על מבוך פנימי, בודד ואפל מאוד. ומצד שני, היופי שבאהבה של פיראנסי לשם, בפשטות (!) של חיי המבוך (הרפרנסים לרובינזון קרוזו, על דימויי הטבעיות שהם משקפים נהדרים בעיניי) – הופכים את זה ליצירה מאוד בוגרת ומאוד אישית.
עוד חצי מילה, פיראנסי הוא חתיכת טמבל.
אין לו הרבה אופי כי אין לו הרבה זכרון.
ואיכשהו, בסוף הספר יצאתי עם תחושה שבהיבטים מסויימים הוא הרבה יותר חכם ממה שחשבתי. הרבה יותר ממני (הוא לא 'מנצח', הוא לא בורח מהמבוך ומתראיין בתקשורת. הוא מתגעגע אליו. וזה מדהים)
(מה דעתך?)
סליחה שלא הגבתי, האמת היא שאני פשוט לא זוכר את ג'ונתן סטריינג' מספיק בשביל לאמר משהו על ההשוואה. בכל זאת, קראתי אותו לפני 15 שנה..
מבחינתי ההחלטות של פיראנסי בסוף לא עושות אותו חכם. כאילו, כן, הוא מתגעגע לתקופה פשוטה יותר (עד כמה שהוא היה בה לא שפוי), וחיים "פשוטים" יותר (עד כמה שהם היו מסוכנים ובודדים), אבל זה קצת כמו שאני מתגעגע לטירונות (ואני מתגעגע!). זה געגוע רגשי שנובע מאותם המקומות אבל מבחינה מעשית בחיים לא הייתי חוזר לשם.
אני חושב שזה בדיוק מה שהספר בא להגיד:
בעוד בג'ונתן סטריינג' הקסם והשגעון המלווה אליו נתפסים כדבר מגניב סך הכל (נורל שלא מתלהב הוא חתיכת צנים), כאן היא מתבגרת. היא חווה את השגעון הזה, את הפראיות הילדותיות הזו – ולמרות הגעגועים, היא מודעת למחירים שלה ולא חוזרת לשם.
זאת פרשנות טובה. אבל גם זה שבחיים האישיים היא נעלמה – ע"פ התגובה של melquiades למעלה – בגלל מחלה יכולה להסביר את הספר הנוכחי לא?
אני מאד שונא להיות חולה, אבל לפחות כשאני חולה זה נותן לי "אישור" להתנתק ולהתעלם מכל החובות והתלאות של החיים הבוגרים. לפעמים אני זוכר בדיעבד בצורה טובה תקופות מחלה, בעיקר את הימים האחרונים שלהם, בהם אני כבר מספיק בריא כדי להינות מתחושת החופש, אבל עדיין לא מספיק בריא כדי שמישהו ידרוש ממני משהו.