השנה שהייתה 2020: סיכום ספרים אישי וקצת מבאס

זאת הייתה שנה כל כך נוראית שכמעט שכחתי בה לקרוא ספרים. ככל ששנת 2021 התארכה חשבתי לדלג על סיכום 2020.

אבל אתם יודעים למה בסוף יש סיכום בכל מקרה? בגלל מסורת. אף מגיפה עולמית לא תהרוס לי מסורת בת עשור של סיכומי שנה בבלוג.

הנה קישורים לסיכומים של השנים הקודמות: 2010, 2011, 2012, 2013, 2014, 2015, 2016, 2017, 2018 ו-2019.

[עיר סייברפאנק של ארתור סדלוס]

הקדמה
זה הולך להיות סיכום דרדל'ה, וחבל. היו לי תכנוני קריאה אדירים ל-2020. בפברואר קראתי חצי מספר המופת "גדל, אשר, באך" וכבר תיכננתי איך הוא יזכה בפרס ספר העיון של השנה. חיכו על הקינדל אופרות חלל עב כרס, ספרים עטורי פרסים — ואז הגיע הקורונה וטרפה את כל הקלפים. מאז סוף מרץ שנה שעברה ועד יולי השנה הייתי חצי בן אדם.

מה שהכי מעצבן אותי זה שאני לא יודע בדיעבד מה הייתי עושה אחרת. כן, הייתי מנסה דברים אחרים, אבל האם הם היו עוזרים? לא יודע. הסגרים בתקופה הזאת עלו לי בבריאות פיזית ונפשית, ואני לא מצליח לדמיין היסטוריה אלטרנטיבית בה אני מתמודד איתם טוב יותר.

במהלך כל החיים אני ממלא כל רגע ריק בקריאה, אבל פתאום שנה שעברה היו לי הרבה רגעים מתים שכל מה שעשיתי בהם זה לבהות באוויר. אני מאמין גדול בבהייה באוויר כשהראש מלא רעיונות מבלבלים וצריך שניה לסדר אותם. אבל אם יש לקח אחד שלמדתי ב-2020 זה שבהייה באוויר לא פותרת עצבות. עם עצבות עדיף להתמודד בפעילות.

הסיכום הזה יהיה stream of conscious כזה. אני עובר עכשיו על הספרים שקראתי במהלך 2020, ורואה על איזה מהם יש לי מה לאמר.

הפרס לסדרה שכל כך טובה ולכן לא פיירי להכניס אותה לתחרות הראשית


יש ספרים שאני מחכה לתקופה הנכונה לקרוא אותם. לתקופה קודרת. כי אני יודע שהם יסחפו אותי לעולם אחר ויתנו לי נחמה למשך כמה ימים.

כל הספרים של בריאן מקללן הם כאלה, ו-Blood of Empire (הספר השלישי בטרילוגיה השנייה שלו) לא שונה מהם. הוא היה בדיוק מה שהייתי צריך לקרוא באפריל 2020, ב-ד-י-ו-ק.

למקללן יש יכולת נדירה לכתוב פנטזיה אפית אפלה אך בוהקת. האירועים אפלים, אבל הדמויות טובות לב. הן דמויות טובות, אך עם זאת עגולות (שלא כמו דרדסבא). אני משווה אותו קצת לטד לאסו והקאסט של ברוקלין 99. אפילו כשקורה משהו רע, זה בצורה אנושית יפה.

לא יצאו למקללן ספרים במשך שנתיים כבר, אבל בקרוב אמור לצאת לו ספר ראשון בסדרה חדשה – ואני בהחלט אקרא אותו ברגע שיצא.

ספר העיון של השנה

הזוכה: חוב – 5000 השנה הראשונות (Debt -The First 5000 Years).

נקלעתי השנה לחוב לקהילה היהודית בברלין. הוא לא מוצדק והוא לא צודק, אבל פערי הכוחות בינינו הכריחו אותי לשלם אותו. כי הם יכולים (מסתבר) לעקל לי את חשבון הבנק, והם יכולים לממן מאבק משפטי ארוך, אבל לי בקושי יש כסף לשלם לעו"ד בשביל התייעצות, שלא לדבר על מאבק משפטי של שנים.

התחלתי להתעניין במושג חוב, וגיליתי שרוב האנשים נוקטים בו אחת משתי עמדות קיצוניות.

או שחובות חייבים לשלם, כמו לאניסטר ממשחקי הכס. אם נקלעתם לביש מזל, יש תהליך פשיטת רגל שיציל אתכם, ואם החוב לא מוצדק אז יש מערכת משפטית, ובכל מקרה הכלכלה המודרנית בנויה על הלוואות וחובות אז חובה לעמוד בהם.

או שחוב זה אמצעי גזל של בעלי הכוח, ואם נקלעת לחוב לא מוצדק, או שביש מזל מנע ממכם לשלם חוב קיים, פחות או יותר נהרסו לכם החיים כי מערכות הצדק איטיות, ומערכות המדינה מסורבלות. שלא לדבר על חובות בינלאומיים שהם דרך של ארצות חזקות לעשוק חלשות.

אחרי מחשבה עמוקה הגעתי למסקנה שאין שום דבר רע או טוב במושג חוב עצמו. יש חובות מוצדקים, ויש חובות לא מוצדקים. במקרים מסוימים המערכת עובדת, במקרים אחרים לא. החוב הוא כלי ליצירת כלכלה אבל גם כלי עושק נהדר. אם אתם מאלו שמציבים עצמכם בקצה אחד של סקאלת "החוב: טוב או רע" – אני ממליץ לכם לאמץ תפיסת עולם יותר מורכבת בנושא, ובחיים בכלל.

"חוב – 5000 השנים הראשונות" הן ספר בן 534 על המושג חוב של האתרופולוג דייויד גרבר. הוא מ-ר-ת-ק ומבלבל. מרתק בגלל שהוא סוקר את ההיסטוריה של מושג החוב מכל כיוון אפשרי ובכל תקופה היסטורית אפשרית. מבלבל כי רציתי לצאת עם תובנה כלשהי מהספר, אבל בסופו של דבר נשארתי עם הבנה של "מה זה חוב", ותפיסת עולם לא ברורה של לפעמים הוא טוב, לפעמים הוא רע ומליון דוגמאות מכל ההיסטוריה לכל כיוון.

דיוויד גרבר נפטר השנה, ואני ממליץ לקרוא כל דבר שהוא אי פעם כתב. אבל אם אתם מתעניינים בכלכלה מנקודת מבט חברתית, ורוצים לדעת איך היא התפתחה לאורך ההיסטוריה, אני ממליץ בחום על ספר 'חוב'.

הסדרה הכי הטובה שמזל שלא קראתי עד השנה


טרילוגיית אופרת החלל Dread Empire’s Fall של וולטר ג'ון ויליאמס נכתבה ב-2002, וב-18 השנים מאז שנכתבה שמעתי עליה אינספור המלצות אבל תמיד נמנעתי לקרוא אותה. בין השאר אגב, תצחקו, כי השם של הסופר משעמם וגרם לי לפתח דעה קדומה על הסדרה.

את הטרילוגיה הזאת קראתי השנה ב-6 ימים בבית על אגם בצפון פולין. אלו היו הימים הראשונים אחרי שהקלו את סגר הקורונה. התיירות עוד מתה, היו חייבים עוד מסיכות ברחוב, וניצלתי את זה לשכור מקום מהמם שאחרת לא הייתי יכול להרשות לעצמי, וקצת להשתקם. Dread Empire’s Fall תרמה לזה המון.

אכזבת השנה

אכזבה היא כגודל הציפיות. אז יש פה ספרים שאנשים אהבו, אבל אל תעלבו. זה לא הספרים, אולי זה אני. הייתי מאד מפונק קריאה השנה.

אז The Raven Tower של אן לקי שיעמם אותי מוות. לא נורא מפתיע היות וגם את הטרילוגיה הראשונה שלה לא אהבתי. הבטיחו לי פה משהו שונה לגמרי שהרבה יותר מתאים לי. אז שונה כן, מתאים לי? לא.

מ-Magic for Liars של שרה גיילי התאכזבתי כי שמעתי שזאת תעלומת רצח בהוגוורטס, אבל בסופו של דבר הסיפור הבלשי היה קלוש ולא מעניין.

אבל הכי הכי התאכזבתי משחקן מספר שתיים. כי כן, אחרי ארמדה של ארנסט קליין יכולתי לדעת כבר שהוא לא עילוי כתיבה. אבל בכל זאת, כל כך אהבתי את שחקן מספר אחד, וחשבתי שההמשך יהיה לפחות כיף בקטע של לחזור לעולם של הספר הראשון.

אבל לא, היה איום ונורא בכל קנה מידה אפשרי. למעשה, הספר הזה היה כל כך גרוע שהוא אפילו הצליח לשנות בדיעבד לרעה את דעתי על שחקן מספר אחת.

הספר שבדיעבד הכי כיף שקראתי השנה


לא נורא אהבתי את אסטריקס ובת ראש השבט כשקראתי אותו. אבל בדיעבד הוא כן גרם לי להעלות חיוך על הפנים, ואני אפילו מרגיש שמח כשאני חושב עליו.

אסטריקס ובת ראש השבט הוא ספר לא משהו שאפשר להינות ממנו כי הוא מזכיר רגשית את ההנאה מהספרי המופת המוקדמים של אסטריקס. זה בדיוק מה ששחקן מספר שתיים היה אמור לעשות, אגב.

ציון ח"ח


רק ציון ח"ח אחד חולק השנה, והוא מגיע לעשרת אלפי הדלתות של ג'נאורי. מדובר בספר מלא קסם שמתחיל נהדר, אבל קסמו הולך ומתעמעם עד שלקראת הסוף נשארים רק אדים. עם זאת, מדובר גם בספר מקורי להפליא, ואחד שבהחלט אפשר ורצוי להמליץ עליו לאנשים.

מקום שלישי: The Priory of the Orange Tree – סמנתה שאנון [ביקורת]


תקשיבו, The Priory of the Orange Tree צריך להיות ספר הרבה יותר פופולרי! לא, הוא לא מדהים, אבל כן יש לו שליש ספר מדהים, שזה המון ליצירה של 804 עמודים.

אני מניח שמה שפוגע במודעות לספר זה האורך שלו, העובדה שהוא עומד בפני עצמו (כולם אוהבים סדרות ארוכות כיום), וגם זה שיש לו אקספוזיציה ארוכה שדורשת סבלנות. אבל אם תצלחו אותה אולי הוא יכנס למקום השלישי גם בסיכום השנה הבא שלכם.

מקום שני: Pandora’s Star – פיטר המילטון [ביקורת]

אם חשבתי ש-804 העמודים של הספר במקום השלישי זה הרבה, מה דעתכם על 1,152 העמודים של Pandora’s Star?

לקרוא את Pandora’s Star היה פרוייקט של חודשים ארוכים. הוא מורכב, דחוס, מלא גלריית דמויות בלתי נגמרת ואירועים חובקי גלקסיה. הוא לא ספר גאוני, אבל הוא כן אופרת החלל הכי טהורה שראיתי אי פעם. אוף, עכשיו מתחשק לי לקרוא את ההמשך פתאום.

מקום ראשון: Troubled Blood – גיי’ קיי רולינג [ביקורת]


ג'יי. קיי רולינג הפכה בשנה האחרונה לא רק לסופרת הכי מפורסמת במילניום הנוכחי, אלא גם לאחת שהכי שנויה במחלוקת פוליטית. זה נורא מתאים לצייטגייסט המודרני אגב: פוליטיקה בכל מקום. אני מאשים מדיה חברתית (איזה בומר אני).

זה גרם לכך שכל הדיונים על Troubled Blood הפכו לדיונים פוליטיים. לעיתים על טרנסג'נדרים, אבל לעיתים יותר תכופות על השאלה האם ג'יי. קיי רולינג טרנסופובית או לא, ועל האם Troubled Blood הוא מניפסט טרנסופובי.

כל הדיונים בנושא שראיתי – ללא יוצא מהכלל כמעט – היו מכוערים בצורה יוצאת דופן. אף צד לא הקשיב לשני וכולם היו עסוקים בלהרים טונים ולהקצין העלבות כאילו שזה מוכיח משהו או משכנע מישהו. אני לא חף מפשע בזה אגב, שיהיה ברור.

עם כל הדיסקליימרים מאחורינו, Troubled Blood הוא ספר מדהים, יצירת מופת בלשית, לא רק הספר הכי טוב שקראתי את השנה אלא אחד הכי טובים שקראתי בעשור האחרון.  סליחה לכל אלו שנפגעים מזה, זה לא בכוונה ואין בזה שום "אמירה" פוליטית. אני פשוט נהניתי מ-Troubled Blood כספר בלשי טהור טוב.

אפשר לקרוא אותו בלי לשלם כסף לרולינג, יש ספריות ויש דרכים אחרות. אפשר אפילו לקרוא אותו בסתר אם לא רוצים לקדם את רולינג. כמובן שגם אפשר לדלג עליו, אבל אני אישית לא הייתי מוותר על החוויה של לקרוא את Troubled Blood. הוא העניק לי כמה ימי קסם בשנה קשה בצורה בלתי אפשרית ותמך בי נפשית. אני לא מכיר שום דרך אחרת להשיג את אותו האפקט.