המדף הז'אנרי: Black Sun – רבקה רונהורס

בדצמבר יתקיים פרס ההוגו 2021, ואני מנסה לקרוא חלק מהמועמדות לפרס. כבר עלתה פה ביקורת (חיובית!) על Piranesi. בביקורת הזאת נדבר על מועמד נוסף.

Black Sun הוא הספר השני של רבקה רונהורס שמועמד להוגו. גם ספר הביכורים של רונהורס  Trail of Lightning [ביקורת] היה מועמד (ב-2019). את הביקורת על Trail of Lightning אפשר לסכם בפיסקה:

Trail of Lightning הוא אחד מספרי הפנטזיה האורבנית הטובים ביותר שקראתי, אבל הוא גם די מאכזב. הבטיחו לי ספר פנטזיה בתרבות הנוואחית, ובתכל'ס קיבלתי ספר עם דמויות אמריקאיות מיינסטרים שיש להם שמות נוואחים. יופי נחמה.

הביקורת על Black Sun כמעט זהה. הוא ספר פנטזיה אפית מצוין – לטעמי בתור ספר אפילו יותר טוב מאשר Trail of Lightning.

אבל באותה הנשימה Black Sun גם מאכזב. למה? כי הבטיחו מושפע מתרבויות אמריקאיות בעידן שלפני קולומבוס, רק בתכל'ס, אם תספרו לי שכתבה אותו סופרת בריטית בהשפעת מיתולוגיה אירופאית אני אאמין לכם בכיף.

אני אנסה להסביר זאת בישראליות. אם אתם רוצים לכתוב ספר על רחמים ואושרית שאוכלים חומוס באבו חסן (סניף הדולפין!) בשישי ב-10 בבוקר, אז כדאי שהם יתנהגו כמו רחמים ואושרית. ידחפו בתור, יתלוננו "נו כמה זמן זה לוקח", יסתחבקו עם המלצר ויעשו סלפים עם האנשים הזרים שחולקים איתם את השולחן בלי לבקש ראשות מראש. ישראליים, אתם יודעים.

אבל אם רחמים ואושרית שלכם מחכים בתור בסבלנות, יושבים עם גב ישר, מזמינים מנות ב"אני אשמח לקבל מנה נדיבה של החומוס המפורסם שלכם ששמעו יצא למרחוק!" ואז נוגסים בו בשקט עם סכין ומזלג ובדרך מנהלים שיחת חולים על מזג האוויר — אז בואו, לא עבדתם על אף אחד – הם זוג בריטי.

יש לרבקה רונהורס סיפור חיים מאד מעניין: רונהורס היא ממוצא חצי שחור וחצי ילידים אמריקאיים (אינדיאנים), אבל אומצה ע"י הורים לבנים ופגשה את אמה הביולוגית רק בגיל מאוחר. אביה פרופסור לכלכלה, אימה מורה, והיא חיה כמה שנים באומת הנאוואחו. אבל בינתיים היא לא מצליחה להביא את התרבות ששזורה בסיפור החיים שלה לספרים.

הייתי שמח לו רונהורס הייתה מנסה ליצור סיפורים מעולים בעולמות דמיוניים מקוריים שלא מנסים להיות מושפעים מכלום.

משזה נאמר, Black Sun הוא אחלה ספר פנטזיה אפית. באמת.

כשמנסים להסביר מה מוצלח בספר פנטזיה אפית, לעיתים רחוקות מתמקדים בעלילה שלו. כי הרי העלילה היא משהו שכבר שמעתם פעם בוריאציה זו או אחרת:

בצד אחד יש דת א' (דת השמש) שנלחמת בדת ב' (דת העורב). יכול להיות שאלו רפרנסים לדתות פרה-קולומביאניות ישנות, שמש ועורב באמת נשמע כמו סמלים של התרבויות הללו, אבל בתכל'ס הם נלחמים כמו הבעל מול האשרה בנכען, המוסלמים נגד הנוצרים או הבודהיזם נגד שינטו. אני מכבד אמונה של אנשים וסקרן להבין אותה תרבותית, אבל מלחמות דת משעממות אותי. ראית אחת – ראית את כולן.

בצד ב' יש "זוג מוזר" שמנסה לצלוח את הים בספינה במסע בלתי אפשרי. קברניט הספינה היא שיאלו (Xiala), אשה עם פה מלא קללות, תיאבון מיני גדול, ותיאבון לאלכוהול עוד יותר גדול. תשימו אותה במאה ה-20 והיא תהפוך לגיבורת סדרת ספרים בלשיים, אבל בספר פנטזיה יותר מתאים לה לפקד על ספינה.

שיאלו היא מלאום ה-Teek. סוג של לאום של אמזונות מים. הם חיים באומה נודדת, משהו סטייל seasteading [אייטם 3 פה], יש להם כוחות קסם (שקשורים לים, duh!), מיתולוגיה משלהם, ובגדול רונהורס גורמת להם להרגיש כמו תרבות אמיתית עם עומק כמו סופרת פנטזיה מנוסה.

יחד איתה נמצא סרפיו. הוא צעיר, עיוור, חסר נסיון חברתי ועם כוחות על. כמו דרדוויל רק בצורה יותר טראומטית.

שימו את השניים האלה ביחד על ספינה חצי ספר, ותיווצר לכם הקומדיה הרומנטית הכי מוזרה (ואלימה) בהיסטוריה. תענוג, פשוט תענוג.

קראתי פעם איפושהו שיש כמה אלמנטים של ספר, ואין כמעט סופרים שטובים בכולם. יש דמויות, עלילה, בניית עולם, איכות כתיבה ועוד כמה דברים.

רונהורס טובה מאד בחלק גדול מהדברים האלה: איכות כתיבה, דמויות ובניית עולם. מה שהיא *לא* טובה, זאת עלילה.

כלומר, העלילות של רונהורס, גם פה וגם ב-Trail of Lightning הן פסדר. סטנדרטיות. שום דבר מיוחד. שום דבר שגורם לי לרצות לדעת "מה קורה הלאה".

אז נוצר מצב מוזר: למרות שאני נהנה לקרוא את הספרים של רונהורס, אין לי שום דחף ללכת לקרוא את המשכי הסדרות שלה.

א-בל: רונהורס משתפרת בינתיים מספר לספר. היא סופרת חדשה, וכבר הספרים שלה הרבה יותר טובים משל סופרים ותיקים. זה כרגע מרגיש לי על המסלול למתישהו תהיה לה יצירת מופת. אז יאללה, אני מחכה לראות מה היא תעשה בשנים הבאות.

[Black Sun – רבקה רונהורס, 454 עמודים, 2020]