המדף הז'אנרי: פרוייקט הייל מארי – אנדי וייר

ריצ'רד פיינמן אמר פעם שהוא אף פעם לא יפסיק ללמד. כשהוא מכין הרצאה, הוא מגלה משהו חדש על החומר בעצמו. פיינמן אהב ללמד. ההרצאות שלו הן עדיין מחומרי הלימוד הטובים ביותר בפיזיקה אפילו עשרות שנים לאחר מותו.

גם אנדי וייר אוהב ללמד. ראו את זה בספר הבכורה שלו, לבד על מאדים [ביקורת], זה התחדד בספר השני, ארטמיס [ביקורת], וזה צורח לכל עבר בפרוייקט הייל מארי.

הספרים של וייר הם שיעורי מדע (בדיוני) הומוריסטיים של אדם שגם מאוהב במדע וגם מאוהב בללמד מדע. העלילה בהם היא כמעט תירוץ.

אפשר לאהוב את זה או אפשר לשנוא את זה, ויש מעט מאד אנשים באמצע.

פרוייקט הייל מארי הוא הספר הכי גרוע של וייר עד עכשיו. העלילה בו, בניגוד לשני הספרים הראשונים, היא תירוץ בנוי טלאי-טלאים וכל מטרתה היא להיות קנבס להרצאות הומוריסטיות על מדע והנדסה. ידיד האתר, אייל איצקוביץ', תיאר את הספר כ" tuturial של התנהלות מדעית עם עומק של סרט קרטה"

אני נהנה מאנשים שנהנים ללמד. אני אוהב כשהם עושים את זה בהומור ובחדווה. אני שמח לקרוא הגיגי מדע על פיזיולוגיה של חייזרים, ותיאוריות על התפתחות החיים.

יש לפרוייקט הייל מארי מליון חסרונות. אפשר לבקר אותו, ובצדק, מפה ועד הודעה חדשה. אבל אני בחרתי להינות מחדוות המדע והלימוד בו.

אהבתם את שני הספרים הראשונים של וייר? הרצאת מדע עם הומור ועלילה מגוחכת בחלל זה הקטע שלכם? תנסו את פרוייקט הייל מרי. אחרת? חבל על הזמן שלכם. אנדי וייר הוא אנדי וייר, הוא כנראה כבר לא ישתנה.

ריילנד גרייס הוא מורה למדעים בבית ספר. הוא גם מומחה לצורות חיים לא-מבוססות מים. באקדמיה כולם צחקו על גרייס, כי אין דבר כזה צורות חיים לא-מבוססות מים. לכן הוא ברח להיות מורה.

יום אחד מופיעה בבית סיפרו של גרייס אשה די אסרטיבית, שמושכת אותו באוזן (אסרטיבית, כן?), ומטילה עליו משימה. האנושות מצאה סימנים לקיומם של חייזרים (שהם אולי לא מבוססי מים!) – גרייס חייב לזנוח הכל, ללמוד אותם ולהציל את העולם.

הגיוני? לא! אבל גם מגניב וגם מממש את הפנטזיה של כל האקדמאיים שאי פעם כתבו מאמר אזוטרי וחלמו שההיסטוריה תוכיח שהם גאונים.

בפרוייקט הייל מארי מנהל אנדי וייר כל מיני דיונים די מעניינים על צורות חיים.

הנה דוגמא קטנה. למה אנחנו חושבים במהירות שמתסכרנת עם המהירות של חוקי הטבע? למה המוח האנושי לא חושב מהר יותר, במהירות שדומה למחשב? האם זה משהו פנימי של מנגנונים ביולוגיים? או אולי אלו המהירויות שהחיים בכדור הארץ פיתחו בתהליך אבולוציוני, כי זה מה שהם היו צריכים כדי לשרוד בעולם שנשלט בידי חוקי הטבע?

סוגי השאלות שוייר שואל לא מרתקות, אבל הן הרבה יותר מעניינות מעוד ספר מד"ב ששואל מה יקרה אם בינה מלאכותית תפתח בינה? חלאס ספרים על בינה מלאכותית, כבר אין חדש לאמר בנושא. להתקדם בבקשה.

אנדי וייר מעולם לא היה מהנדס, וזה אולי מסביר את הגישה המאד לא מציאותית שלו למקצוע ההנדסה. בספרים של וייר המהנדס פותר הכל תוך כמה דקות, מקים מגדלים ובונה פלאות בניד עפעף. במציאות? לול. לא.

ב-2013 כתבתי ביקורת על The Skylark of Space, אחד מספרי אופרות החלל הראשונים אי פעם. זאת לא הייתה ביקורת חיובית מדי, כי הספר לא טוב מדי. הוא מלא דמיון, הרפתקאות, אנדרנלין, אבל אמין כמו סרט לוני טונס.

פרוייקט הייל מארי יותר דומה ל-The Skylark of Space מלפני מאה שנה מאשר לספרי מד"ב מודרניים. העלילה בו מופרכת, הדמויות קרטוניות. הדבר היחיד שמודרני בו זה דיוני המדע, אבל את זה הוא עושה כמו פוסטים משעשעים בפייסבוק ולא כמו חלק עלילתי מספר מד"ב.

אבל תקשיבו, עדיף לעשות דבר או שניים יותר טוב מכולם, מאשר לעשות את הכל בצורה בינונית.

אנדי וייר הוא לא סופר מושלם, רחוק מזה. העלילות של פשוטות, הדמויות שלו דף נייר A4, והעולמות שלו חיוורים לעומת עולמות המד"ב מלאי הדמיון שאנחנו מקבלים בעשור האחרון.

אבל הוא כן מצטיין, יותר מכולם, בכתיבה מדע בדיוני **הנדסי** בצורה הומוריסטית. אין אף אחד שאני מכיר כיום – או אי פעם -שעושה את זה ברמה שאפילו מזכירה את זה.

זה מקנה לוייר את אהבת הקהל. זה גורם לכך שאפשר לסיים בהנאה אפילו את הספרים הלא טובים שלו.

[פרוייקט הייל מארי – אנדי וייר, 476 עמודים שמרגישים כמו פחות מ-300, 2021]