מוסף מיוחד – ניימן אוכל בחוץ!

מכל מיני סיבות יצא שאילצו אותי לאכול בשבועות האחרונים את מיטב מטעמי הארץ. מהמטבח השאמי ועד מטעמי עדות עיראק.

תמונות של רוב המאכלים לא צילמתי. למה? כי לא חשבתי לכתוב על זה פוסט בבלוג וסתם ככה אני לא נוהג לצלם אוכל. אבל מנסיון, ביקורות אוכל יכולות להיות מעניינות גם בלי תמונות.

[תמונה של שישברק מיפו תל-אביב. זאת תמונת האוכל היחידה שתראו בפוסט הזה]

יאללה, בואו נתחיל.

גואטה (מסעדה טריפוליטאית, יפו)
פעם הייתי סנוב, ואוכל טריפוליטאי הייתי אוכל רק בבכור את שושי בפרדס כץ. כי אתם יודעים, זה אותנטי, ויש להם את הקוסקוס הכי טוב שאכלתי בחיי. הוא מרגיש כמו ענן שמורכב מהמון חלקיקים קטנטנים רכים.

אבל יצא שהייתי ביפו והיה צורך לאכול משהו שהוא לא פסט פוד, לא מודרני, ושלא לוקח לו שעות להגיע. גואטה הייתה 400 מטר מאיתנו אז חשבנו למה לא לנסות?

לקחנו מפרום ואחת אחת מהטבחות שיש למקום. טבחה, למי שלא יודע, זה סוג של חמין טריפוליטאי. זה הגיע עם מלא קוסקוס, חצי כיכר לחם וכמה מטבלים.

הקוסקוס היה מעולה אם כי לא ברמה של בכור את שושי. אבל, תחזיקו חזק, כל השאר היה יותר טוב מבכור את שושי! לא צוחק. בעיקר המפרום, שהיה מתובל באופן עז ויוצא דופן שטרם נתקלתי בו.

המפרום היה מנה ראשונה אבל היה יותר גדול מרוב המנות העיקריות בתל אביב. הטבחה הייתה ענקית. נאלצנו לארוז אותה והיא הספיקה גם לארוחת צהריים יום אחרי זה.

מאפיית ויז'ניץ (בני ברק)
אמא שלי מכירה את מאפיית ויז'ניץ לפי מיקום, לא לפי שם. הולכים לפה, עושים פניה שם, מקום קטן כזה, אחלה חלות. היא הייתה קונה שם לפני 30 שנה בזמן שסבא שלי היה עושה ארוחות שישי משפחתיות.

הלכתי למאפיית ויז'ניץ בבני ברק בעצמי. בשישי יש תור, אם כי לא מפלצתי, וחלות גדולות שעולות 15 שקל הענק. ביום שני לעומת זאת לא היה בכלל תור, אבל החלות היו כל כך גדולות שלא בטוח שאפשר להכניס אותם למושב אחורי של טסלה. 50 שקל לחלה מפלצת כזאת, וזאת כנראה החלה הטובה ביותר שאי פעם מישהו אפה.

חביב מרכז הקובות (שוק התקווה)
חביב מרכז הקובות נמצא בסימטה צדדית של שוק התקווה. הוא משתלט על כל הסימטה, ומרגיש כמו קומפלקס בילויים של שנות ה-80 כזה. תחשבו אורחן משיח, רק במציאות.

קצת התאכזבנו שהקובות ארוזות בקופסאות מפלסטיק, וכשהכינו את המנות העבירו אותן לצלחת וחיממו במיקרו.

אבל פה נגמרו האכזבות שלנו. לקחנו קובה חמוסטה וקובה במיה יחד עם צלחת אורז אדום, והן היו פצצה. מושלמות. קרואסון דה-לה קובה. תוסיפו לזה את האווירה המאד צבעונית של המקום – זה קצת כמו לאכול על שולחן של דוכן הומה – ותקבלו אחלה חוויה.

לדרך קניתי גם סמבוסק חומוס מסורתי: מלא חומוס טחון חריף בטיגון עמוק. לא הכי בריא בעולם אבל מה-זה טעים.

טיפ של אלופים: אם אתם כבר בשוק התקווה תחפשו גם את דוכן הפאלודה. זה משקה פרסי שקדים מתוק מתוק מתוק וטעים טעים טעים.

פונדק איילון (שכונת נחלת יצחק בתל אביב)
נולדתי ליד פונדק איילון, ובמשך כמעט 30 שנה גרתי לידו. אכלתי בכל המסעדות באיזור, חוץ מפונדק איילון  עצמו. למה? כי אני לא איש של שיפודים ומה לי כל זה?

אבל היה 20:00 בערב ולאורחים היה פתאום דודה לקבב עם תיבול מזרחי. אז הלכנו לפונדק איילון, וקיבלנו מנה מושלמת לז'אנר.

שני קבבים בתיבול מושלם על שיפוד, סלטים טריים נהדרים, פיתות טובות, תפו"א מהתנור שהרגיש כמו תפו"א של חמין, ואיך אפשר בלי יציקת חומוס טעימה אך כבדה.

יפו תל אביב (ליד פונדק איילון)
אני חולה על ריאלטי בישול, אבל בכמעט כל המסעדות של השפים שם מעולם לא ביקרתי. קצת במזנון של אייל שני, פעם אחת אצל מאיר אדוני בברלין – ועכשיו אצל חיים כהן ביפו תל-אביב.

הגענו לעיסקית צהריים באמצע השבוע ושמחנו לגלות את חיים כהן עצמו מתרוצץ שם בין הטבחים מחלק הוראות. העיסקית כוללת מנה ראשונה ועיקרית, כשאתם משלמים רק על העיקרית. בנוסף הזמנו קוקטייל צהריים (עם חצי מנת אלכוהול), קינוח כנאפה, ועוד קינוח שוקולד שקיבלנו על חשבון הבית סתם ככה.

אז איך היה? בדר"כ ביקורות אוכל מתחילות מהאוכל, אבל פה נתחיל מהחוויה: היה מושלם. זאת הייתה השהות הכי מענגת שהייתה לנו במסעדה הרבה זמן. שירות מושלם, אווירה נינוחה – פשוט כיף. בסופו של דבר הולכים לכאלה מסעדות לא רק בשביל לקבל משהו טעים (כי דברים טעימים יש באבו חסן בעשירית מחיר), אלא בשביל החוויה כולה. את זה יפו תל אביב עושה מושלם.

בקשר לאוכל: שישברק לבאנה היא אולי המנה המפורסמת ביותר של המקום, והיא שישברק לבאנה! עם סימן הקריאה שמבטא שזה מנת לבנה ולא תבלבלו. חמוצה חמוצה, עם תיבול מעניין ובצק מושלם.

הקבב טלה גם היה נהדר, אבל בתור מי שחי בין הטורקים שנים אכלתי טובים כמוהו ואולי אפילו ממנו. מה שכן, הכנאפה הייתה כנראה הכנאפה הטובה ביותר שאכלתי אי פעם והוציאה ממני את הקריאה 'ואוו'.

מקום מומלץ, בטח בזמן עיסקית הצהריים.

אבו חסן (סניף הדולפין הקט, יפו, חומוס מיתולוגין)
מה שווה היצע המסעדות המטורף של ברלין אם בסופו של יום אין להם מקום שמגיש את המסבחה של אבו חסן? בשמונה בבוקר, סניף הדולפין, שולחן בחוץ, משקיפים ליד ואוכלים אולי את המנה הכי טובה בעולם.

ניסיתי להסביר אחרי זה לחבר איטלקי מה זה מסבחה, ומה שיצא לי "נזיד חומוס". מדויק, לא?

חליל (חומוס מיתולוגי ברמלה)
גם לרמלה יש את נזיד החומוס שלה, ואת הגירסה המפורסמת ביותר שלו מקבלים אצל חליל. האם הוא יותר או פחות טוב מאבו חסן? מי יודע. אחלה בחלה של מנה בכל אופן.

בשבועות הקרובים גם אוכל אצל סעיד בעכו בשביל להשלים את טרילוגיית המסבחות הכי מפורסמות במדינה.

הסביח של עובד (גבעתיים, עוד מקום אגדי)
גדלתי על הסביח של עובד, אז אני לא מקבל יותר "רטט" מלאכול אותו. אני גם מודע לכך שיש סביחים לא פחות טובים – יש אומרים שאפילו יותר – בתל אביב. בטח במחיר המנה של עובד, 29 ש"ח לפיתה.

מצד שני, מה שאמרתי על חיים כהן תקף גם פה. עובד זאת הצגה. זאת חוויה. זה טכס שלם שאני עושה כבר 20 שנה, שכולל את התור, השיחה עם הז'רגון המוזר של המקום כשמזמינים את הפיתה, ואז הישיבה ברחוב מהביל כשאוכלים אותה, כשברקע לקוחות רבים עם פקחי חנייה שרוצים שיזיזו את האוטו.

וזה תמיד תמיד תמיד מושלם. אצל עובד אין יום רע.