מועדון הקריאה מפגש 47 (05.03.2023): House of Earth and Blood – שרה ג’יי מאס

[המפגש ה-46 של מועדון הקריאה. הביקורת חפה מספויילרים, התגובות לא]

פעם, במשחקי השף, שאל ארז קומרובסקי "מה זה שף?", ומיד ענה: "שף זה מי שעושה אוכל טעים. נקודה". לא מי שמכיר טכניקות, לא מי ששולט במתכונים הבסיסיים, וגם לא מי שיש לו כישורי סכין מדהימים. אלא מי שעושה אוכל טעים.

הקריאה ב-House of Earth and Blood גרמה לי להבין שאותו הדבר נכון לגבי סופרים. סופרת היא מי שכותבת ספר מהנה. נקודה. לא מי שכותבת דמויות עמוקות, עלילה מפותלת או יוצרת עולם אמין, אלא מי שכותבת ספר מהנה. ומעטות הסופרים (או הסופרים) כיום שכותבים ספרים יותר מהנים משרה ג'יי מאס.

יש לי הרבה טרוניות לגבי House of Earth and Blood. הדמויות הראשיות שלו הן הפרוטוגניסטים הכי בלתי נסבלים שקראתי מזה הרבה זמן. הוא מלא דאוס אקס מכינה, וטוויסטים בעלילה מציגים כל מיני סיטואציות מהתחלת הסיפור באור מגוחך. "אם יש לגיבורה אקדח במערכה השלישית, למה היא לא השתמשה בו במערכה הראשונה?".

אבל כל זה לא משנה, כי House of Earth and Blood הוא פשוט ספר מהנה, כמו קומדיה רומנטית חסרת הגיון אך מהנה. בעצם, יותר מכמו, כי  House of Earth and Blood הוא קומדית מתח רומנטית בעולם פנטזיה אורבנית.

יש כמה מחמאות שאפשר לחלק לספר עם 803 עמודים כמו House of Earth and Blood.

ראשית, שסיימתי לקרוא אותו בכלל, אני לא סתם מסיים ספרים באורך כזה. שנית, שסיימתי לקרוא אותו מהר! כמה ימים וזהו, ממש ספר סוחף. שלישית, שסיימתי לקרוא אותו מהר למרות שהוא שייך לאחד הז'אנרים הפחות האהובים עלי: פנטזיה אורבנית.

מומלץ? כן. אבל תדעו למה אתם נכנסים, קומדית מתח רומנטית בעולם פנטזיה אורבנית.

לפני שנדבר על העלילה, הכרחי לדבר על הסופרת. שרה ג’יי מאס היא לא "סתם" סופרת פנטזיה, אלא היא אולי *ה*סופרת פנטזיה הכי מצליחה של השנים האחרונות. היא מכרה יותר מ-12 מליון עותקים, הספרים שלה תורגמו ל-37 שפות, היא שולטות לגמרי בפרסי ה-Goodreads וזכתה ב-7 כאלה מאז 2012, כולל 3 זכיות בקטגורית הפנטזיה בשלוש השנים האחרונות.

מצד שני, היא גם די תחומה לתחום "חביבת הקהל" של אתר כמו Goodreads, ופחות מופיעה בפרסים אחרים. לא תמצאו אותה מועמדת לנבולה או לפרס הפנטזיה העולמי, ואל תתחילו אפילו לגבי ההוגו, פחחח.

איך זה? אני יכול רק לנחש. במשך שנים מאס כתבה רק ספרי פנטזיה אורבנית לנוער. מאד טיפוסיים, מאד "רגילים", וכנראה גם מאד ממכרים וטובים. לתת לה כבוד בפרסים מכובדים, זה קצת כמו שנורה רוברטס תזכה בפרס בוקר. הקהל ה"איכותי" סנובי לכאלה דברים.

גם כשמאס עברה לספרים למבוגרים, House of Earth and Blood הוא ספר הביכורים שלה למבוגרים, זה נראה כמו ספר פנטזיה אורבנית לנוער, רק שהדמויות טיפ-טיפה יותר מבוגרות, העלילות קצת יותר מלוכלכות, ויש הרבה יותר קללות. זה לא שהיא עברה לכתוב מד"ב מגדרי סוציאלי עמוק או משהו כזה.

אני, שמעולם לא הייתה לי בעיה עם רוברטס, עם דן בראון (הוא מאד מהנה!)או עם רם אורן, סבבה גם עם שרה מאס. בהתבסס על House of Earth and Blood לפחות. לא שיא האיכות, לא שיא המקוריות – אבל מהנה? מאד!

גיבורת הסיפור היא ברייס קווינלן. בחורה צעירה רגילה לגמרי – חוץ מזה שהיא סקסית כמו גיבורת על, ביתו של מלך הפיות, החברה הטובה ביותר של מנהיגת אנשי הזאב, וביתו המאומצת של הלוחם האנושי הכי מהולל.

אם קווינלן לא מרגישה מספיק קורבן בגלל שהיא בחורה סתמית ורגילה, להגדרתה, היא גם מבואסת מזה שהיא מעורבת, חצי אנושית, חצי פייה. העירבוב הזה, נגיד, גורם לה להיות מגושמת מדי בשביל בלט, וזה נורא עצוב בשבילה. נורא.

את זמנה מנצלת קווינלן למסיבות, דייטינג עם דושים עשירים, סקס והרבה מאד כעס. על מי קווינלן כועסת? על כולם. כל מי שאי פעם חטא לה, חטא קטן כגדול, חטא מקרי או מכוון, זוכה לכעס אינסופי שגם שנים של התנצלויות והתייחסות אדיבה לא ישככו.

במילים אחרות, קווינלן היא הארכיטייפ של דור ה-Z, ודמות שהיא כמעט אנטי-הירו. הסיבה שהיא כן מחזיקה ספר היא שנינות אינסופית, הרבה חן (בגלל אותה השנינות), וגם תהליך עגול שהיא הופכת בספר. כאילו, לא עגול בקטע של הופך אותה לדמות נסבלת, אבל עגול בקטע של מעניין.

האמת היא שכמעט נטשתי את הספר אחרי עשרה אחוזים. מסיבות מסיבות, סקס סקס, שיכורה, מתלוננת – כל זה לא בדיוק חומרים שמחזיקים עלילה. אבל אז קווינלן פוגשת פתאום בשד איום ונורא שעושה דברים שיפה להם השתיקה (כלומר, לא רוצה לספיילר), הסיפור מקבל תפנית, ומצאתי עצמי נדבק לכסא.

22 חודשים מאוחר יותר מופיע במקום עבודתה  של קווינלן מיכה, שליט העיר בה היא חיה ואחד האנשים החזקים בעולם. הוא מספר לה שהשד שהיא פגשה הופיע שוב, ומכיוון שהקורבן היה מישהו עם קשר קלוש נורא אליה, הוא מחליט שהיא צריכה לנהל את החקירה שמחפשת מיהו השד ולמה הוא תוקף.

הסיבות לכך הן דאוס אקס מכינה מוחלטות. כאילו, אין שום הגיון בתפנית העלילה הזאת, ואפילו מאס לא ניסתה יותר מדי. קווינלן צריכה להוביל את החקירה – בלי נסיון, בלי ידע ובלי כלים – כי זה יגרום לסיפור להיות יותר טוב. יאללה, אני זורם.

כשמיכה עוזב הוא משאיר את קווינלן עם מלאך בשם Hunt שישמור עליה. זה בגלל שהשד סופר מסוכן, והוא רוצה לוודא שהבחורה נשארת בחיים.

האנט הזה הוא הלוחם הכי קטלני וחזק שידע העולם אי פעם. אי פעם. אני מתכוון, לאורך אלפי שנות היסטוריה. לתת לו לעשות בייביסיטר על קוונילן נראה בפירוש כמו ניצול משאבים שגוי. אבל כבר אמרתי שצריך לזרום פה? אמרתי.

האנט הוא עבד. כאילו, הוא משועבד כבר מאות שנים למיכה (בעולם של הסיפור יצורים קסומים כמו האנט חיים לנצח). מיכה מתנהג אליו באכזריות, ומשתמש בו לצורך חיסולים. לכן מכנים את האנט, "צל המוות".

למרות שהאנט הוא עבד, קווינלן מתייחסת אליו איום ונורא. מכריחה אותו לישון על הגג במקום לשמור עליה, מנסה לברוח לו. בזמן שהוא מנסה למלא את הפקודה שקיבל (הוא עבד, זוכרים?), קווינלן עושה הכל כדי שהוא לא יוכל למלא אותה, בגלל שהיא לא אוהבת גברים שאומרים לה מה לעשות בחיים. אפילו אם הם עבד ועושים את זה כי הם קיבלו פקודה.

כאמור, הספר מסווג בתור קומדית מתח רומנטית פנטזיה אורבנית, אז נראה לי שדי ברור לכם לאיפה העניין הזה עם קווינלן והאנט הולך. אפשר להפסיק לדבר על העלילה, נכון?

העניין הוא שלמרות כל התלונות שלי, כל הדברים לעיל כתובים מעולה. הדמויות, גם אם לא נסבלות לפעמים, מלאות חן. קווינלן היא דמות אמיתית, עם הרבה אופי ואישיות. האינטרקציה שלה עם האנט, ובעצם גם עם כל שאר הדמויות, מקסימה. וכשהיא מפנה את כל הביצ'יות שלה כלפי שמוקים מלאים בעצמם כמו מיכה, זה עושה לי טוב על הלב.

לתוך כל העלילה המאד מיינסטרימית סוחפת הזאת, זורקת מאס בערך כל סוג אפשרי של פנטזיה אורבנית. מלאכים, מכשפות, ערפדים, פיות, אנשי זאב ובני-ים. היא עושה את זה בצורה הכי טבעית שראיתי אי פעם. כאילו, היצורים אלה שם, אבל הספר לא מתמקד בהם. זה סיפור שיכול להתרחש רק בעולם קסום, אבל איכשהו הסיפור לא מתמקד בעולם. צריך לא רק כשרון אדיר לכתוב ככה, צריך גם נסיון. למאס יש את שניהם.

כשבחרתי את House of Earth and Blood למועדון הקריאה הייתי בערך בחצי ספר. בחרתי אותו מכמה סיבות. ראשית, כי הרבה זמן לא נסחפתי ככה אחרי ספר חדש שהוא לא חלק מסדרה שאני מכיר, או של סופר שכבר הכרתי קודם. זאת הסיבה שהמפגש האחרון של מועדון הקריאה היה לפני יותר משנה.

בחרתי בספר גם בגלל שהוא הפתיע אותי. ציפיתי לא לאהוב אותו. חשבתי שאזנח אותו אחרי 10%, ואז אחרי רבע ספר, אבל בחצי הספר גיליתי שאני מוותר על שעות שינה כדי לקרוא אותו. אני אשכרה נסחף אחרי ספר פנטזיה אורבנית! אולי פעם ראשונה אי פעם שזה קורה.

יש זא'נרים בהם אני אוהב כמעט כל ספר (פנטזיה אפית), ויש ז'אנרים שלא. אבל הפילוסופיה שלי גורסת שבכל ז'אנר יכולה יום אחד לבוא הסופרת הגאונה, ולכתוב ספר שיסחוף אותי.

הרבה זמן חיכיתי שזה יקרה עם פנטזיה אורבנית, והנה, זה סוף סוף קרה. ניפגש שוב אחרי שאקרא את ההמשכים של House of Earth and Blood ואראה אם הם מצליחים לסחוף באותה הצורה.

[House of Earth and Blood – שרה ג'יי מאס, 803 עמודים, שנת 2020]