יומיות 07.04.2023: תרבות ישראלית מהשבוע החולף
אני בישראל בשבוע וקצת האחרונים, ונהניתי בביקור הזה מאוכל ישראל יותר מכל ביקור אחר כמובן.
השיא היה בחומוס ערפאת\חומוס נזמי – אנשים חלוקים על השם – בעיר העתיקה בירושלים. הגעתי לשם בצהרי היום, אבל היות ועכשיו הרמדאן החומוסיה לא מגישה חומוס אבל כן מוכרת קופסאות חומוס לטייק אווי. לקחתי קופסא גדולה, וחשבתי לקחת אותה הבייתה כדי לאכול ביומיים הקרובים.
יאדה יאדה יאדה, שעה מאוחר יותר הקופסא הייתה ריקה.
חומוס נזמי זאת ללא ספק אחת ממנות החומוס הטובות בישראל. חשבתי את זה בביקורת שפירסמתי ב-2011, ועכשיו אני משוכנע בזה אפילו יותר. הרעיון לביקור הנוכחי הגיע בגלל שרן עצמון, ממחברי מדריך החומוסיות הגדול, גורס שזאת החומוסיה הטובה בישראל. האם זה נכון? לא יודע. עברתי את השלב בו אני יכול לקבוע מה החומוסיה "הכי טובה". אבל לגבי חומוס נזמי, בואו נגיד שגם אם יש חומוסיות טובות ממנו, אין טובות כמוהו.
אם היומיות הקודם היו על ענייני בלוג שהצטברו, הפוסט הזה הוא על חוויות משבוע וחצי בישראל. בקרוב נחזור למסורת ההתפלספות הרגילה, אל דאג.
1. בשני בבוקר קפצה לי הודעה בטוויטר:
היום ב20:00 אלי אשד, צחי פרבר ואנוכי נדבר בבית אריאלה על קומיקס לרגל השקתו של הספר החדש של אלי אשד. בואו בהמוניכן/ם הכניסה חופשית!
— uri fink (@zbengolem) April 3, 2023
אלו בדיוק סוג האירועים שחסרים לי בחו"ל, קטנים, תרבותיים ובעברית. אני נמצא כמה דקות מבית אריאלה, אורי פינק הוא אחד היוצרים האהובים עלי אי פעם (טופ 5 בלי שום ספק), כאילו, אין מצב שלא אגיע.
הסיבה לאירוע הייתה ההשקה של הספר "הקומיקס הישראלי" של אלי אשד, שמבוסס על עבודת הדוקטורט שלו. אבל עיקר האירוע היה סקירת חייו ופועלו של אורי פינק, מגיל 8 ועד היום.
קניתי את הספר, 70 ש"ח. יש בו "כאילו" 307 עמודים, אבל בגלל שהוא מבוסס על עבודה אקדמאית, אז הרבה מהם זה רפרנסים והערות שוליים, כך שהספקתי כבר לקרוא חלקים גדולים ממנו.
הוא מתאר את עבודתם של חמישה גיבורים של הקומיקס הישראלי. אחד מהם עדיין בחיים (אורי פינק), עוד אחד מאד מוכר (דודו גבע), אבל השלושה האחרים הם חלוצים של דורות קודמים ופחות מוכרים כיום: פנחס שדה, יעקב אשמן – והקומיקסאי העברי הראשון משנות ה-30 של המאה הקודמת – אריה נבון. כן ירבו כאלה ספרים וכאלה עבודות מחקר, אפילו אני לא הכרתי חלקים גדולים ממה שכתוב שם.
מי שקורא את הבלוג לאורך השנים יודע שאני חושב שאורי פינק הוא אוצר לאומי, ובמדינה אחרת היו הופכים אותו לסמל. ההרצאה רק הבליטה כמה הוא פורה, מוכשר ומגוון, אך עם זאת עם קו יחודי. אתם רואים איור של אורי פינק — אתם יודעים שהוא של פינק. כמו שאמרתי על חומוס נזמי, אולי יש טובים ממנו, אבל אין טובים כמוהו.
קיבלתי מהאירוע את הרושם שלפינק חבל שהוא טרם הצליח לקבל הצלחה בקרב קהל הקוראים המבוגר כמו זאת שיש לו בקרב בני נוער, אז אני אנצל את ההזדמנות להמליץ על אחד הספרים הכי טובים שלו, שהם לא זבנג: הארץ שלנו.
זה ספר קומיקס אוטו-ביוגרפי, שמתאר רגעים בתולדות המדינה דרך עיניו של פינק: רצח רבין, האינתיפידה, המפגש הראשון עם ערבים בתור ילד וכו'. אמנותית הוא הספר הכי מהמם של פינק שאני זוכר, פשוט תאווה לעיניים. ממליץ בחום לקרוא אותו אם יש לכם הזדמנות.
2. Isometric projection, אני לא יודע איך אומרים את זה בעברית, היא שיטה לייצג אובייקט תלת מימד על דף (או מסך). במילים אחרות, זאת שיטה לעשות ציורי תלת מימד.
יש תחום שלם שנקרא Isometric pixel art, ויש מישהי סינית בטוויטר שיוצרת חדרי תלת מימד מפוקסלים מדהימים. הנה אחד מהם, ותבדקו את הטוויטר שלה לעוד.
3. "קשה. קשה מאוד. סיכוי טוב שאתם מרגישים ככה כבר זמן מה. סיכוי טוב שאתם לא מצליחים לנשום, להרים את הראש, להתעודד באמת. ואם לצטט מישהו קרוב ללבי: "הכל מאוד מאוד מאוד קשה"."
גם אני מרגיש שמשהו בי נשבר כשהתחילה הקורונה, והוא לא התאחה או לא יתאחה. הכל קשה, קשה, ואיכשהו נעשה יותר, למרות שהמגיפה מזמן מאחורינו. משהו בתוכי נפצע ב-2020, ועכשיו לא ברור אם זה פצע פתוח שעוד יסגר או צלקת בנפש.
אם גם לכם קשה רוצו לקרוא את הפוסט בנושא של רויטל סלומון, ותזכרו גם שעזרה בדרך.
4. אני סאקר של אלבומי קונספט מאז הפעם הראשונה ששמעתי את רדיו בלה בלה של החברים של נטשה, אז לא פלא שעפתי על "כל הגיבורים עזבו" של נדב דלומי.
אני מצטט: "מדובר ביצירה שנוגעת בישראליות, ובליבה ארבע דמויות שונות ונפרדות, אנשים של כאן ועכשיו: בחור צעיר שאביו נטש אותו; קשישה בודדה; חוזרת בתשובה; פוליטיקאי עם כוונות טובות שהתקלקל והושחת."
האלבום זמין לסטרימינג חופשי ביוטיוב, והוא עשה לי את השבוע.
5. גם זה היה לנו בביקור הזה: פסטיבל הבירה של תל אביב 2023. השגתי כרטיס ברגע האחרון, וגיליתי לשמחתי שיעל מוריס, הידועה בכינוי "לא סוגרת ת'פה" גם הולכת, ותמיד כיף איתה ביחד.
לפסטיבלי בירות בוטיק מגיע קהל מפונק. קהל שלא רוצה לשתות את המבחר שקיים בשוק אלא מחפש משהו חדש. בדר"כ זאת חגיגה למבשלות הקטנות, שקשה להן להגיע לקהל הרחב בימים רגילים, והזדמנות למבשלות הבינוניות\גדולות ליצור בירות מיוחדות לאירוע.
בישראל זה קצת בעיה. אין באמת מבשלות סודיות שאף אחד לא מכיר, אנחנו ארץ קטנה מדי בשביל זה. אבל ליצור בירה חדשה ומיוחדת זה עניין שלוקח חודשים, עם הרבה ניסויים, עידון המתכון וזמן. משהו שקצת קשה לעשות בשביל פסטיבל אחד.
באירופה לעומת זאת, זה לא בעיה. המבשלות משתתפות עם הבירות המיוחדות שלהן בהרבה פסטיבלי בירה, אז ההשקעה של יצירת בירה מיוחדת שווה את זה. בדר"כ הם גם מבקבקים את הבירה ושולחים לחנויות הבירות הגדולות – ראיתי במו עיני איך הבקבוקים האלה נחטפים תוך יום. ככה זה כשיש כמות מאסיבית של חובבי בירה.
לכן הפתיע אותי שמצאתי באירוע כמה בירות מקומיות מעולות שבושלו במיוחד בשבילו. למשל, בירת הווסבי של גולדסטאר, כן גולדסטאר, הייתה פנטסטית. אולי הכי טובה מבין הבירות שהציגו באירוע. גם שלישיית הבירות של Beer & Beyond, פיצה, דגני בוקר וסושי(!) היו מצוינות. כאילו, מצוינות בקטע מעניין, לא בקטע של לשתות חצי ליטר מהן.
אבל הבירה הכי טובה ששתיתי באירוע הייתה זו שלא נרקחה במיוחד עבורו. מדובר ב-שפירא סטרונג סאוור החדשה. בירה מדהימה, שרואים שעבדו עליה המון. אני עקרונית ממש לא בקטע של בירות חמוצות, בדר"כ בקושי מסכים לטעום אותן, אבל הסאוור החדשה של שפירא היא חמיצות נעימה, עשירה ומעניינת. מומלץ.
היה כיף ממש, החזיר לי את חדוות אירועי הבירה. וללכת איתך, מי שהחדיר בי את החדווה הזו מלכתחילה, זה בכלל היה שווה את הכל.
שמח שנהניתם ביחד בפסטיבל הבירה.
יעל היא ללא ספק המגיבה שהכי זכורה לי בבלוג הזה, כבר שנים 🙂