השנים שלא היו 2021-2022: סיכום ספרים אישי שכמוהו לא היה ולא יהיה

באחד הפרוייקטים שעשיתי התרחשה פאשלה. רגע לפני שהתוודיתי למהשתמשים תפס אותי מנהל הקהילה שלנו והסביר שכל אירוע, שלילי ככל שיהיה, הוא הזדמנות ליח"צ חיובי. כל מה שצריך זה קצת יצירתיות.

כך יצא שבמקום "באג במערכת החיפוש שלנו", הודענו בהתרגשות: "נמצאה תיבת אוצר של מאות אתרים מבוזרים אבודים!". אני את המסר הפנמתי.

ב-2021, לראשונה אחרי עשור, לא עלה פוסט סיכום ספרי השנה של הבלוג. האמת היא שגם 2022 לא הייתה שנת קריאה פורייה מדי עבורי.

אבל עזבו סיבות ועזבו תירוצים. במקום זאת נעשה סיכום כמוהו טרם היה בבלוג. סיכום  מרגש שכולל גם את 2021 וגם את 2022, או כמו שאני אוהב לחשוב עליהן: "השנים שלא היו".

הנה קישורים לסיכומים של השנים הקודמות: 2010, 2011, 2012, 2013, 2014, 2015, 2016, 2017, 2018, 2019 ו-2020.

[איור מסדרת תמונות קונספט של Etienne Hebinger למשחק Palia]

34 ספרים שרלוונטיים לפרסים קראתי בשנים שלא היו. זה ממש מעט בשבילי. יש בערך עוד 15 ספרים שקראתי מז'אנרים שלא רלוונטיים לנו (מותחני בלשים, ספרות יפה), ובסה"כ הספק של בערך 50 ספרים בשנתיים. אני מתבייש בכמות הזאת, אבל מזל שזה לא קרה כי השנים האלו, כאמור, לא היו.

כן, זאת הגירסא שלי ואני מתייחס אליה מאד ברצינות.

הספר המפתיע ביותר


כל ההמלצות שקיבלתי על The Land: Founding [ביקורת] אמרו שהוא מרגיש כמו פנטזיה של ילד בן 14. רק שמבחינתי זאת לא המלצה, אלא אזהרה. נוראי!".

מצד שני, הספר משתייך לז’אנר litRPG שבשנים האחרונות הפך לאחד הז'אנרים האהובים עלי. זה גם ספר קצר, 252 עמודים שמראש היה ברור לי שמרגישים הרבה פחות, כי פנטזיות של ילדים בני 14 לא קשות לקריאה בדר"כ.

אז קראתי, והיה כיף! אפילו כיף מאד! לא כיף בקטע של להמשיך להמשכים שלו, ויש הרבה – כי בכל זאת, אני אדם מבוגר – אבל כיף בקטע של נהניתי. של עשה לי כיף והפתיע אותי לטובה.

הספר המאכזב ביותר


לא היו לי המון אכזבות קריאה בתקופה הזאת. בעצם, אין לי המון אכזבות קריאה בדר"כ כי אני פשוט לא מצפה לכלום. יוצאי דופן הם ספרים חדשים של סופרים אהובים ביותר שאני מצפה להם בכליון עיניים, כי אתם יודעים, כגודל הציפיות.

אז לא ממש נהניתי מ-Shorefall של רוברט ג’קסון בנט [ביקורת], ההמשך של Foundryside, אבל זאת לא הייתה "אכזבה" ממש, בעיקר בגלל שהסוף של Foundryside עצמו כבר לא היה משהו. כלומר, ציפיתי את זה שהספר השני לא יהיה מוצלח. חבל; הקונספט של הסדרה מדהימים, רק היה עדיף לממש אותו בספר אחד, לא בטרילוגיה.

אבל כן נורא ציפיתי לפרוייקט הייל מארי של אנדי וייר [ביקורת], כי כמו כולם מאד אהבתי את לבד על מאדים שלו, ובניגוד לכולם, גם מאד מאד אהבתי את ארטמיס של אותו הסופר. אבל פרוייקט הייל מארי היה ירידה עצומה לעומת שני הספרים האלה.

בביקורת עצמה העדפתי להתרכז בצדדים הטובים של הספר. כי תקשיבו, הייתי אז במשבר אישי עצום והדרך שלי לצאת מזה היא לראות את הצד החיובי בכל דבר. אבל בדיעבד זה ספר ברברני מדי, עם עלילה מופרכת, דמויות קרטוניות, ובעיקר, יומרני מדי. התאכזבתי.

ספר העיון של 2022

בחודשים האחרונים פירסמתי סדרת ביקורות על ספרי העיון הטובים ביותר שקראתי בשנת 2022. כן כן, רק 2022, בלי 2021 (שאת ספרי העיון שקראתי בה אני משאיר מחוץ לבלוג).

במקום הראשון זכה Masters of Doom של דיוויד קושנר [ביקורת], והוא ספר כזה טוב שמאז שסיימתי אותו כל מה שבא לי לעשות זה להשיג את כל הספרים שקושנר כתב אי פעם ולעשות מרתון קריאה שלהם. אני רציני, זה יקרה.

הפרס לספר הרע ביותר שקראתי ולא ברור למה סיימתי לקרוא

זה פרס קצת לא הוגן. יש הרבה ספרים רעים שאני מתחיל לקרוא, אבל כמעט את כולם אני נוטש מוקדם, כי החיים קצרים מדי ואין טעם לסחוב ספרים רעים. אז מי כן מועמדים? ספרים שהבנתי מאוחר מדי שהם רעים, ואז סחבתי עוד קצת עד הסוף כדי שאוכל לדווח בבלוג. באמת, אני עושה כאלה דברים.

ב-Infinite detail [ביקורת] מהגג טים מאוגן בשאלה, “מה יקרה אם פתאום האינטרנט תפסיק לעבוד?”, ובכנות, אני לא מסכים עם התשובה שלו. רעיון טוב, אבל ביצוע רע מאד, גם רעיונית וגם ספרותית.

הפרס לסדרה שכל הספרים בה טובים ולכן לא הוגן לכלול אותם בתחרות הרשמית (ס"שסבטללהלאבת"ה)

ב-2020 זכה Troubled Blood של ג'יי קיי רולינג, הספר החמישי בסדרת קורמורן סטרייק. על כן אין טעם להעמיד לפרס הפעם את הספר השישי באותה הסדרה, The Black Ink Heart [ביקורת]. לרוע המזל, למרות ש-1462 שלו כתובים היטב ומהנים, הם לא אחד משיאי הסדרה, ועל כן הוא אפילו לא יזכה בס"שסבטללהלאבת"ה.

מי שכן יזכה הוא Jade Legacy [ביקורת], הספר שמסיים את טרילוגית ה-Green Bone Saga. שני הספרים הראשונים בטרילוגיה זכו בפרס הבלוג ב-2019, ועל כן רק טבעי שהספר שמסיים אותה יזכה בפרס הס"שסבטללהלאבת"ה השנה. ספר אדיר, טרילוגיה אדירה, אולי הטרילוגיה הכי טובה שקראתי בעשור האחרון, לבטח טופ-3.

הפרס לספר שמתחיל מדהים אבל ממשיך גרוע


כל שנה יש ספר אחד כזה לפחות. ספר שההתחלה שלו כל כך מבטיחה, עד שאני בטוח שמצאתי ספר אהוב חדש. אבל אז איפושהו באמצע משהו נשבר והספר מאבד את הקסם ומאלץ אותי למשוך עד הסוף.

הזוכה הוא War of the Maps של פול מק’אלי [ביקורת]. הוא מתחיל כמו מערבון פנטזיה דיסטופי והשליש הראשון שלו מדהים. אבל אז הוא ממשיך בתור נסיון לסיפור אפי שאפתני מדי שלא צולח. היה מיטיב הסופר לו היה ממשיך להתרכז בסיפורי מערבון קטנים בעולם שיצר.

הספר הכיפי של השנה

לפעמים כל מה שאני רוצה זה ספר מהנה. ספר מהנה כזה היה Poor Man’s Fight [ביקורת]: ספר על פיראטים חלל עם אקשן סטנדרטי וכיפי.

אבל הרבה יותר מהנה היה An Absolutely Remarkable Thing [ביקורת]. מדובר בספר שהוא בעצם אקספוזיציה מקסימה לסיפור מד"ב על פסלים ענקיים של רובוטים שמופיעים פתאום בערים מרכזיות בעולם. נעשה לי כיף כשאני נזכר בחויית הקריאה בספר, ופתאום לא ברור לי איך טרם קראתי את ההמשך?

ציון ח"ח

הנה כל מיני אחלה ספרים שלא זכו לשום פרס אבל ראויים לאזכור. A Memory Called Empire [ביקורת] זכה אולי בהוגו, אבל אצלנו הוא יסתפק בציון ח"ח.

Black Sun של רבקה רונהורס [ביקורת] גם היה מועמד להוגו, ולמרות שבהחלט נהניתי ממנו, חסר לו הגרוש ללירה כדי ממש לסחוף אותי. אבל אני די בטוח שבקרוב רונהורס עוד תכתוב יצירות מדהימות. יש לה את זה בהחלט בתור סופרת.

The Black Prism [ביקורת] הוא הראשון בסדרת פנטזיה אפית נהדרת, אבל איכשהו הוא לא נכנס לי עמוק ללב.

Piranesi של סוזאנה קלארק [ביקורת] הוא ספר מקורי ומוזר להפליא, אבל כל כך מוזר שגם הוא יסתפק רק בח"ח.

Attack Surface של קורי דוקטורוב [ביקורת] הוא הספר השלישי בסדרת האח הקטן. האם הוא טוב? כן הוא טוב. האם הוא מספיק טוב כדי להיות אחד מחמשת הספרים הטובים ביותר שקראתי בשנים שלא היו? מסתבר שלא. ח"ח!

… ולחמשת הספרים הטובים ביותר שקרא ניימן בשנים שלא היו:

מקום חמישי: Middlegame – שונן מגווייר [ביקורת]


שונן מגווייר כתבה ב-Middlegame את סיפור הנפשות התאומות הכי טהור ויפה שיכול להיות. 80 אחוז מהספר הם קסם טהור, אבל אז מגיעים ה-20% האחרונים, עם אקשן שלא אמור להיות שם, ודוחפים את הספר רק עד למקום החמישי בדירוג ניימן.

מקום רביעי: דרך המלכים – ברנדון סנדרסון [ביקורת]


הספר היחיד בדירוג שהוא כבר קלאסיקה מודרנית. טרם קראתי ספר גרוע של ברנדון סנדרסון, ומן הסתם "דרך המלכים", שנחשב לאחד מפסגות היצירה שלו, הוא ספר מצוין. לא יצירת מופת, אבל ספר פנטזיה אפית מצוין.

מקום שלישי: טרילוגית The Last Policeman – בן ה. וינטרס [ביקורת]


הספר הראשון בטרילוגית The Last Policeman, שנקרא בעצמו "The Last Policeman", הוא ספר מד"ב קטן, חכם, מצוין ועם סיפור בלשי שעוטף את כל המד"ב בנרטיב סוחף. שני ההמשכים שלו קצת מיותרים, ואת הפרס על המקום השלישי הוא מקבל על סמך הספר הראשון בטרילוגיה בלבד.

מקום שני: Mexican Gothic – סילביה מורנו-גרסיה [ביקורת]


מבחן ניימן לאיכות ספר היא עד כמה אני אוהב אותו ממרחק הזמן. יש ספרים שנורא אהבתי בזמן שקראתי אותם, אבל במרחק שנה פיתחתי אליהם סלידה רגשית לא מובנת. מצד שני, את מקסיקן גות'יק אני הולך ואוהב יותר ויותר ככל שעובר הזמן. אני ממש מתגעגע לחווית הקריאה בו ולכתיבה של סילביה מורנו-גרסיה. ספר מצוין ויוצא דופן.

מקום ראשון: ויל וויט – סדרת Cradle ספרים 1-10 [ביקורת]


קראתי את עשרת הספרים הראשונים של סדרת Cradle תוך חודש. הבינג' היחיד על ספרים באותה קנה המידה שעשיתי אי פעם הוא לדעתי ספרי הרקל פוארו של אגאתה כריסטי.

זה לא אומר ש-Cradle הוא יצירת מופת, כי בינג' לא עושים על יצירות מופת, אלא על יצירות סוחפות. סדרת Cradle מורכבת מספרי פנטזיה סוחפים, שכל פעם מגיעים לשיאים חדשים, ולמרות שלל הפגמים בהם (ויש הרבה), פשוט אי אפשר להניח אותם מהיד. היא גרמה לחודש מחיי להיעלם, ועל כן היא מקבלת מקום ראשון מוצדק בתור ספר הפנטזיה הטוב ביותר שקרא ניימן בשנים שלא היו.