המדף הז’אנרי: רסיסים של אור – סדרת גנזך אורות הסער 2 – ברנדון סנדרסון

"אנשים ימצאו מטבע יחיד בבוץ ולא יפסיקו לדבר על זה במשך ימים, אבל כשירושה מגיעה והם מקבלים אחוז אחד פחות ממה שציפו, הם מכריזים שרימו אותם."

אם הייתי מגלה את סדרת גנזך אורות הסער סתם ככה, לא הייתי מפסיק לדבר על כמה היא מוצלחת. אבל אני ניגשתי לסדרה הזאת עם ציפייה של יצירת מופת של הפנטזיה האפית, ואני מרגיש מרומה.

שלא תבינו לא נכון. רסיסים של אור ממשיך את הקו של הספר הראשון בסדרה, דרך המלכים [ביקורת] (שגם בו היו למעלה מ-1,000 עמודים). הוא ספר פנטזיה אפית מעולה, שכתוב בצורה הכי מלוטשת שיש, וכולל ציטוטים נהדרים כמו זה איתו פתחתי את הפוסט. אם הוא לא יצירת מופת, זה פשוט בגלל שהוא לא מיוחד.

ברנדון סנדרסון כבר כתב כמה ספרים מאד מיוחדים. סדרת הערפילאיים [ביקורת] יצרה פחות או יותר את ז'אנר הפנטזיה המודרני, והראתה איך יוצרים מערכת קסם מודרנית, ברורה, מדויקת, שמזכירה משחקי מחשב. גם Skyward [ביקורת] היה טייק מקורי, שלקח את תת-הז'אנר של נערה עם דרקון והופך אותה לנערה עם ספינת חלל.

סדרת גנזך אורות הסער לא עושה כלום מקורי. שוםכלום. היא לא שר הטבעות, שהמציאה את הפנטזיה האפית, היא לא שיר של קרח ואש, שהפכה את הז'אנר לאפל מאי פעם, והיא גם לא סדרת מלאזן, שיצרה סיפור מורכב, ארוך ומורכב כמוהו לא היה קודם. גנזך האורות הסער, לפחות על פי שני הספרים הראשונים שלה, היא פשוט סדרת פנטזיה אפית מאד שמנה, מאד מוצלחת, אבל גם מאד "נוסחתית". לא נוסחתית בקטע של את הסיפור הזה כבר קראתי, אלא בקטע שוריאציות על האלמנטים שלה כבר ראיתי לא מעט פעמים.

אני לא האדם הנכון לכתוב ביקורת על רסיסים של אור. זאת סדרה עם מריצים כבדים שחיים את העולם והדמויות שלה, ועדיף לקרוא ביקורת של אחד או אחת מהן, ולא את זו שלי. כאילו אני, מה כבר יש לי לאמר? סדרת פנטזיה אפית טובה, לכו לקרוא?

אוקי, אחרי התמונה אנסה לאמר עוד קצת, עם כמות פצפונת של ספויילרים לספר הראשון, וכמובן שאף ספויילר לספר הנוכחי.

אוקי, אז "עוד קצת" זה אומר ממש עוד קצת, כי בחיי שאין לי הרבה מה לאמר על הספר הזה. רסיסים של אור הוא סיומה של האקספוזיציה אולי הכי ארוכה בתולדות הספרות. 2,100 עמודים שמציגים התחלה של סיפור. הספר מסתיים בחזרתם של אבירי האור (Knights Radiant), אבל זה לא ספויילר כי זה ממש ברור משם הספר באנגלית.

בכלל, אני לא חושב שאפשר לספיילר את רסיסים של אור, כי מה שקורה שם צפוי להפליא. סיפורי המקור מתקדמים בדיוק כמו שסיפור מקור קלאסי אמור להתקדם. כשאתם קוראים את ספיידרמן והעכביש עוקץ את פיטר פארקר, אתם לא חושבים שאולי עכשיו הוא יעבור למאדים וילחם במפלצות עם חרב, אלא די ברור לכם שהוא יקבל כוחות עכביש. אותו הדבר פה – מה שקורה הוא מה שברור שיקרה.

כמו בכל הספרים של סנדרסון, רסיסים של אור כולל כמה מסצינות הקרב הטובות ביותר שקראתם אי פעם. יש פה כמה סצינות קרב שהן משיאי ספרות הפנטזיה, ורק בגללן שווה לקרוא את הספר. זה שברור לחלוטין שהן מגיעות וגם ברור לחלוטין מה יקרה בהן, זה לא הופך אותן לפחות מוצלחות.

הדמויות? כמו כל הדמויות של סנדרסון הן כתובות היטב, וכמו כל הדמויות של סנדרסון, אף אחת מהן לא נכנסת לי ללב. אין לסנדרסון טיריון לאניסטר ואין לו גנדלף האפור או אפילו רייסטלין. הדמות הכי משנית בספרי ה-Jade של פונדה לי נכנסה לי יותר ללב מהדמויות של סנדרסון. אני לבד בזה? יש מישהו שדמויות של סנדרסון מלוות את חייו?

סדרת גנזך אורות הסער אמורה לכלול בסוף עשרה ספרים. יש עוד המוני ספרים של סנדרסון שלא קראתי. יכול להיות שהחוקים שאני מנסח לו שגויים, וששאר הסדרה או הספרים האחרים שלו יפתיעו אותי. אבל בינתיים מבחינה סנדרסון הוא הסטיבן קינג של הפנטזיה: סופר פורה, מקצועי, מדהים, וגם אחד שאני תמיד יודע מה אני אקבל ממנו, לטוב ולרע.

[רסיסים של אור – ברנדון סנדרסון, 2014, 1087 עמודים באנגלית]