יומיות 22.05.2023: רשמים מבארי, איטליה

אני בדרום איטליה לשבוע. כמה ימים בבארי וכמה ימים בעיירה הקטנה מונופולי.

המשמעות של זה היא משולשת:
– צילום הדלתות בדירה, שביקשו אנשים בפוסט הקודם, יחכה קצת.
– המשך סיפורי הדירה ידחה עד שאחזור לוורשה.
– האייטם הראשי כאן ידבר על בארי.

אגב, הפוסטים פה לאחרונה ארוכים נורא. אנשים פה בסדר עם זה או מעדיפים שאקצר קצת?

1. אם ניימן מודל 2003 נסע לחופשה כדי להשתולל, וניימן מודל 2013 נסע לחופשה כדי לגלות את מסתורי המקום, ניימן מודל 2023 נוסע להינות. במקרה של איטליה זה אומר אוכל טוב ואווירה קסומה.

בארי נמצאת בדרום איטליה, ויש שיגידו בקצה המגף. יש כיום טיסות זולות לבארי מכל פולין (פחות מ-150 שקל לכל כיוון), ולכן היא נהנית מגל תיירות פולנית אדיר. תורמת גם העובדה שבארי יותר זולה מוורשה! אני לא צוחק. וורשה כבר לא כל כך זולה כיום, ובארי היא אחד המקומות העניים והזולים באיטליה.

בסוף 2019 הייתי באיטליה: באגם קומו, ורונה, ונציה ובולוניה. זאת הייתה חוויה מאלפת קולינרית עבורי; מעולם לא אכלתי כזה אוסף של מנות "וואו", ועד אז לא ידעתי שפסטה יכולה להיות טעימה כל כך. מאז עבר זמן, התעסקתי בבישול איטלקי בעזרת חברים איטלקיים והרבה סרטוני יוטיוב (באיטלקית). אוכל איטלקי פחות מפתיע אותי, ולכן הביקור הזה הוא פחות "וואו" אבל כן מעניין מאד.

יום לפני שהגעתי לבארי ירדו באיטליה גשמי מאי החזקים ביותר אי פעם (או משהו כזה). בארי הוצפה והאנשים נכנסו להלם. עכשיו מזג האוויר שוב נורמאלי, בערך 20 מעלות, אבל ייתכן והגשמים גרמו לאנרגיות נמוכות בעיר.

ממה שאני ראיתי ב-3 ימי הליכה בבארי, יש בה פחות קולינריה מכל מקום אחר שהייתי בו באיטליה. פעמיים חיפשתי מקומות לאכול בהם צהריים קצת מחוץ למרכז העיר, ופעמיים, הממ, נכשלתי.

יש בתי קפה, פאסט פוד, סוגים שונים של סנדוויצ'ים, הרבה אנשים ששותים אפרול שפריץ או יין בצהריים, אבל פחות קפיטריות ומסעדות ממה שציפיתי.

הנה התרשמות מהירה מארבע מנות בארינזיות אייקוניות.

א. ספגטי אל-אססיסנה (spaghetti all'assassina). המאכל הברינזי הכי חדש הוא גם הכי טעים לדעתי. הוא הומצא ב-1967 במסעדה Al Sorso Preferito, ודי מהר הפך לפופולרי בעיר והתפשט למסעדות נוספות. באיטליה עצמה היו לו גלי פופולריות, וגלי אנונימיות. בשנים האחרונות הוא מגלה תחיה מחודשת באיטליה, ואפילו קיבל הכרה בינלאומית (סוף סוף) בנובמבר 2020, זמן קורונה, בגלל ערוץ היוטיוב Pasta Grammar.

מה שמיוחד בספגטי אל-אססיסנה הוא שתחילה אופים את האטריות בתנור ורק אז מבשלים אותן בתוך רוטב העגבניות בו הן יוגשו. זה יוצר שילוב פריך-רך של פסטה, שמאפיין מאכלים רבים בבארי.

אכלתי ספגטי אל-אססיסנה במסעדה המקורית שהמציאה אותו. היו שם 80% תיירים לדעתי, וכמעט כולם הזמינו את המנה. אהבתי מאד, ואני הכי מתכוון להכין את זה בבית כשאחזור.

תקראו עוד על ההיסטוריה של המנה פה (איטלקית).

ב. אורקייאטה עם עלי לפת (Orecchiette con le cime di rapa). אורקייאטה היא הפסטה המקומית של בארי, והיא בעצם חתיכות בצק קטנות בצורת "אוזן".  אורקייאטה היא הפסטה הכי פשוטה שיש מבחינת רכיבים: רק קמח ומים – בלי ביצים ובלי מלא חמאה או כלום.

אני מודע לכך שמערבוב של קמח ומים בלבד אפשר להשיג תוצאות מדהימות – נגיסות, פריכות, טעימות – אם עושים את היחס הנכון והתהליך הנכון, אבל אני חייב לאמר שזה לא קרה באורקייאטה. כאילו, אכלתי את האורקייאטות הכי מפורסמות בעולם, אלו שנשים זקנות בעיר העתיקה בבארי יושבות ומכינות אותן מול העיניים שלך במיומנות מדהימה, והן היו, הממ, בסדר. טעימות אבל לא "חוויה".

פסטת האורקייאטה הכי מפורסמת היא עם עלי לפת. זאת לא שגיאת כתיב. איטלקים, כמו איטלקים, נותנים לטעם הטהור של חומר הגלם לדבר, ולכן יש רוטב עלי לפת מרירים שמוגשים עם פירורי עגבניה מיובשת בשמן זית פריכה (שוב השילוב הרך-פריך הזה).

האם זה טעים? כן. זה טעים. אבל זה טעים כמו הרבה מאכלים שאני מכין בבית (תשאלו אותי פעם על נזיד עלי הצנונית שלי, שלדעתי אפילו יותר טעים), ולא פסטה יוצאת דופן.

ג. פוקאציה בארינזית. בפוקא'צה הברינזית יש זיתים, עגבניות מיובשות והמוווווווווווון שמן זית. כמויות שמן הזית האלה גורמות לה להיות חצי אפויה וחצי מטוגנת, מה שנותן, כן, שוב!, את השילוב הרך-פריך הברינזי.

אכלתי לא מעט פוקא'צות ברינזות בבארי. הן מעולות בתור בסיס לסנדוויץ'. אכלתי גם את הפוקא'צה הסופר מפורסמת של מאפיית Santa Rita, והיא טעימה אך שמנונית מאד.

ד. פנצרוטי (Panzerotti) ופולנטה מטוגנת. פנצרוטי זה בצק סופגניות מטוגן ממולא בגבינה צהובה ושלל דברים טובים. לקחתי ביס. זה יותר מדי ג'אנק עבורי בשלב הזה של החיים, סליחה.

פולנטה מטוגנת היא *ה*חטיף הברינזי והם מתים על זה פה. פשוט לוקחים פולנטה, חותכים אותה לקוביות, מעבירים אותה טיגון עמוק בשמן קנולה, ומגישים עם קצת מלח. יש לזה קצת טעם של פופקורן וקצת טעם של פולנטה, ובעיקר – מבחינתי – טעם של משהו נורא לא בריא ולא מספיק טעים. אם אתם שיכורים זה בטח מתת אל, אבל אחרת, Meh.

2. ליצירה הזאת של קובילאיי אודבאש הטורקי קוראים "רק התעוררתי וכולם ישנים". תבדקו את שאר הדברים שלו, איזה סגנון נהדר יש לו.

3. אני לא בטוח שבימינו יש אוספי תמונות הולמים כל כך של תל אביב. איך צילם את זה מישהו לפני מאה שנה?

אוצר ויזואלי בן 100 התגלגל אלי! קשה להפריז בחשיבותו. אוסף בן אלפי תמונות שצילם ההולנדי פרנק סחולטן בת"א-יפו לפני 100 שנים, שהתגלה בארכיון בהולנד וכעת הושלמה סריקתו. תודה לגיא רז ואור אלכסנדרוביץ, שולה וידריך ושמואל גילר, שחוקרים אותו ונתנו לי הצצה. נתחיל? הנה דב בשדרות רוטשילד pic.twitter.com/cHDixcI1wr

— Ofer Aderet עופר אדרת (@oferaderet) May 21, 2023

4. כחלק מהחזרה לקריאה התחלתי גם לקרוא שוב קומיקסים. אני מחפש משהו שהוא לא אומנותי מדי (כאילו, לא אקספרימנטלי), אבל גם לא קומיקס גיבורים קלאסי, כי אני כבר לא ילד (ע"ע ניימן מודל 2023 בסעיף 1).

ניסיתי את Justice Warriors שהמליצו עליו הרבה מקורות. קראתי שתי חוברות, ואני מוכרח לאמר שזאת היצירה הכי מוזרה שקראתי אי פעם — בכל ז'אנר, וזה כולל אנימות יפניות.

שתי חוברות הספיקו לי. אני יכול להעריך מקוריות ומוזרות, אבל במנה הנכונה. Justice Warriors הוא יצירה ראויה להערכה (וגם ראויה לכל הפרסים שהיא מקבלת), אבל אחרי כמה עשרות עמודים רציתי משהו יותר קוהרנטי.

את החוברת הראשונה אתם יכולים לקרוא חינם אונליין.

5. אפרופו דברים מוזרים. זוכרים את הפוסט מנובמבר שעיקרו, “תבצעו רעיונות טיפשיים בצורה יפייפיה”? אז Justice Warriors סתם מוזר לטעמי, אבל הנה משהו שממש מתאים לפילוסופיה.

אני מדבר על סדרת האנימה: Campfire Cooking in Another World with My Absurd Skill. הגיבור שלה הוא אדם שעבר לעולם משחקי מחשב פנטזיה מהעולם, והכוח הקסום שיש לו זה… היכולת להזמין מוצרים מהאינטרנט. אני לא צוחק. זה אבסורדי וזה כיף גדול.

הסיפור התחיל כסדרת ספרים, עבר למנגה, ובינואר עד מרץ השנה הייתה העונה הראשונה של האנימה. מטופש להחריד אבל ממש (ממש) נהניתי.