המדף הז'אנרי: Magician: apprentice – ריימונד אי. פייסט

אני ממשיך במאמץ עילאי של קריאת כל הספרים הפיזיים שקניתי לאורך השנים. הספר התורן הוא Magician: apprentice מאת ריימונד אי. פייסט. הראשון מתוך ארבעה ספרים בסדרת Riftwar Chronicles.

אם אתם חובבי פנטזיה מספיק שנים אולי שמעתם על הסדרה, כי היא נחשבת לאחת הבולטות בספרות הפנטזיה של שנות ה-80. אם לא שמעתם על הסדרה אז אולי שמעתם על הסופר? ריימונד אי. פייסט היה בהחלט ידוע מאד בזמנו.

אבל כשקניתי את Magician: apprentice לא ידעתם שום דבר מכל זה. זה היה בשנות ה-90, הייתי נער צעיר, אמזון עוד לא הייתה קיימת, והדרך ה(כמעט) יחידה להשיג ספרי פנטזיה באנגלית הייתה מדף ספרים אחד מסכן בסטימצקי. את Magician: apprentice קניתי כי הוא היה על המדף והעטיפה הייתה יפה.

לא הצלחתי לקרוא את הספר אז; האנגלית שלי לא הייתה טובה מספיק. אבל כן הצלחתי לקרוא סצינות ממנו, בעיקר בתחילת הסיפור. אוי כמה התלהבתי מכך שהצלחתי לקרוא סצינה שלמה וארוכה מספר באנגלית — ועוד להבין אותה עוד! תיכננתי לקרוא את שאר הספר בהקדם האפשרי, ברגע שהאנגלית שלי תאפשר זאת.

נו, ה"הקדם האפשרי" הזה הגיע עשרים ומשהו שנים אחרי, או יותר מדויק, לפני כמה שבועות. כמו שאתם מבינים מהשם, הספר הוא סיפור הרפתקאות פנטזיה על שולית קוסם צעיר. הנה הביקורת שלי עליו, בצורה קצת, הממ, לא מסורתית.

– "וואי, ההתחלה מרגישה כמו אגדה טובת לב על חבורת נערים על סף בגרות בממלכה קטנה. איזה כיף!" (עמוד 20)
– "אוי! אני זוכר את הסצינה הזאת! קראתי אותה לפני 20 שנה!" (עמוד 40 בערך)
– "סיפור אהבה מלבב וחסר סיכויים, איך אני אוהב לקרוא כאלה, אפילו שהם קלישאתיים" (עמוד 50? משהו כזה).
– "רגע? למה הם יוצאים למסע לארץ אחרת? ואיך יש פה עולמות מקבילים?" (עמוד 80)
– "מבוך? הרפתקאה במבוך? אתם צוחקים עלי?" (עמוד 120)
– "ספר פנטזיה קלישאתי ומשעמם, אפילו ב-1982 אין מצב שהוא היה מקורי" (שאר הספר עד הסוף).

אז כן, Magician: apprentice הוא ספר פנטזיה קלישאתי להחריד שכנראה מלכתחילה יועד לבני נוער. אולי בני הנוער של ה-80s נהנו ממנו, אך לאלו של כיום הוא יהיה, לדעתי, פשוט מדי. שלא לדבר על אנשים מבוגרים, זה לא בשבילנו.

פג הוא נער יתום בממלכה שיש לה שם, אבל הוא לא נורא חשוב אז נקרא לה ממלכה-בלי-שם.

ממלכה-בלי-שם היא מקום קטן וקסום כזה, עם אווירה של שכבה בתיכון ממוצע בישראל. יש את המלך, שהוא לא ממש שליט בלתי ניתן להשגה, אלא חבוב שכולם מכירים ומדברים איתו מדי פעם. יש את הנסיכה, שהיא מלכת הכיתה, סליחה, הממלכה, וכולם מאוהבים בה היא כל כך יפה ומלכותית. יש בעלי מקצוע (מאסטרים) ויש נערים.

כשמגיעים הנערים לפרקם, הם עומדים בשורה מול המאסטרים, ובמה שמזכיר טקס בתנועת נוער, כל מאסטר בוחר את הנערים שהוא רוצה שיתמחו אצלו, והמלך נותן ברכתו למשרה החדשה.

מדובר בסיפור קלישאתי מאד, אז בטח לא תופתעו שאף מאסטר לא רוצה את פג בעל שתי הידיים השמאליות, והקוסם, למרות שהוא מאסטר, לא בוחר אף פעם מתמחה כי לאף אחד אין כשרון קסם לדעתו – אבל אז הקוסם, בצורה מפתיעה, בוחר בפג.

פג הופך לשוליית הקוסם, ועל כך הסיפור.

… כאילו, על כך הסיפור במשך כמה עשרות עמודים. סיפור מאד נחמד אגב. אבל אחרי כמה עשרות עמודים מתגלה סיפור פלישה מייקום מקביל דרך קרע במציאות (ועל כן שם הסדרה, Riftwars), ההתמחות נשכחת לגמרי, ואנחנו הולכים לסיפור שנראה כמו קלישאת של מבוכים ודרקונים, רק עם עולמות מקבילים.

יותר מכל Magician: apprentice הזכיר לי כמה מספרי ה-litRPG המודרנים, כמו The Land: Founding [ביקורת], ספרים שהם יותר פנטזיה של ילד מתבגר מאשר סיפור אמיתי. אם ב-litRPG אני מוכל "לסבול" ספר או שניים כאלה, כי העלילה של לעבור לתוך משחק מחשב חדשה שלי, בפנטזיה אפית כבר ראיתי הכל, ו-Magician: apprentice הוא יותר מהכל משעמם.

אבל האם הוא היה משעמם ב-1982? לא בטוח. הייתה מעט מאד פנטזיה אפית ב-1982, בטח כזאת שכתובה בפשטות ורהיטות. תזכרו, אנחנו מדברים פה על שנתיים לפני שרומח הדרקון הראשון יצא.

ב-1982 היה כמובן את שר הטבעות, אבל הוא למבוגרים או Dragon Flight, שהוא הכל חוץ מפנטזיה אפית נוסחתית פשוטה. היה גם את הקוסם מארץ לים, לילדים, ספרי הרפתקאות sword and sorcery כמו סדרת אלריק של מייקל מורקוק, פפראד והעכברן האפור של פריץ לייבר [ביקורת], בעל החידות מהד או אמבר.

הסדרות שהיו אולי הכי קרובות לפנטזיה אפית של נער מתבגר ב-1982 היו שאנארה של טרי ברוקס ובעיקר סדרת Xanth של פירס אנת'וני. זאת לא המון תחרות, כך שיש מצב ש-Magician: apprentice היה יחודי בנוף אז.

כיום אני לא חושב שיש המון סיבה לקרוא את הספר, חוץ מרצון להכיר את ההיסטוריה של הז'אנר. אני לא אמשיך לשאר הסידרה.

[Magician: apprentice – ריימונד אי. פייסט, 482 עמודים שמרגישים כמו 250, 1982]