המדף הז'אנרי: Paladin's Grace – ט. קינגפישר – The Saint of Steel #1

בניגוד לרוב הספרים שנסקרים פה, Paladin's Grace אלמוני למדי. הוא לא זכה, או אפילו היה מועמד, לשום פרס גדול, והסופרת שכתבה אותו, ט. קינגפישר, היא לא שם מפוצץ.

לכן אני רוצה להתחיל דווקא בשורה התחתונה: Paladin's Grace הוא אחלה ספר. מדובר בספר חיובי שעשה לי טוב על הלב בזמן ואפילו אחרי הקריאה.

אולי זה הגיל ואולי אלו שורת המשברים שנופלת עלי בשנים האחרונות, אבל יותר ויותר כיום אני רוצה כיום ספרים חיוביים שמציגים את היופי של המין האנושי. לא צריך ספרים שיחשפו אותי בפני שלל גווני הרוע האנושי, המדיה החברתית עושה את זה מספיק טוב.

Paladin's Grace הוא סיפור פנטזיה לא אפי (כלומר, לא משנה סדרי עולם), שעיקרו גם סיפור מתח בלשי, וגם סיפור אהבה בין פלדין לשעבר לבין בשמית (כלומר, מישהי שמייצרת בשמים, ואני מקווה שאני לא ממציא בטעות מילה חדשה).

סיפור האהבה הוא בין שתי דמויות לא צעירות לז'אנר הרומנטי, איפושהו באיזור גיל ה-40. אצל שתיהן זה פרק ב' או ג', תלוי איך אתם סופרים. עם זאת, ואולי בגלל זאת, הן חששניות וביישניות, והכל מרגיש כמו סיפור אהבת נעורים שנדחה בעשרים שנה.

בשילוב של סיפור בלשי קטן שנעשה בטוב טעם, אם כי בלי יותר מדי מתח, עולם פנטזיה חביב, והכי חשוב, כתיבה עדינה ואיכותית, מדובר ביופי של ספר. ממליץ בחום לכל מי שסיימו את Legends & Latte [ביקורת] ורוצים עוד ספר טוב לב.

[ט. קינגפישר הוא שם עט של אורסולה ורנון, תחתיו היא כותבת ספרים למבוגרים. תחת שמה האמיתי היא ספרי ילדים וקומיקס וזכתה בשלל פרסים]

האל של שטפן מת ביום הכי ארוך של השנה.

כשאני אומר "האל מת", אני מתכוון מת. בר מינן. פרחה נשמתו, נאסף אל אבותיו, שבק חיים, מת כמו התוכי של מונטי פייתון. איך יכול אל למות? לא ברור, אף אל לא מת אף פעם למיטב ידיעתו של שטפן, מלבד זה שלו.

שטפן הוא ה"פלדין" מכותרת הספר; כהן דת שאמור לשרת אל. מהרגע שהאל מת משהו נגדע, בצורה הכי מילולית, במוח של הפלדינים של האל. הם נכנסו לאטרף זעם דתי בלתי נשלט וזרעו הרס רב עד שנרגעו.

שלוש שנים מאוחר יותר שטפן עובד בתור שומר ראש בכנסיה של אל אחר שלא ממש איכפת לו ממנו, ומעביר את הימים בדכאון. בגלל שהוא חושש להיכנס שוב להתקף זעם דתי, הוא נמנע מליצור מגע אנושי חדש.

גרייס, היא ה-Grace מכותבת הספר;  אשה מלאת חן שמייצרת בשמים. היא אובססיבית לריחות, והאף שלה הוא שילוב של קליאופטרה ודומיניק רופיו. האחרון אגב הוא יצרן הבשמים המפורסם בעולם, אבל אל דאגה, לא ידעתי את זה בלי לבדוק קודם באינטרנט.

גרייס מגיעה עם שלל צרות משלה. נכון, לא מת האל שלה, כי אין לה כזה, וגם כי, נו, אלים לא מתים כל בוקר אפילו בעולמות פנטזיה. אבל היא כן יתומה שנוצלה בידי מעביד ואז נוצלה בידי בן זוג, ועכשיו היא בעיקר שמחה מחיים מלאי ריחות וחסרי דרמות.

אל תוך המפגש בין שתי הדמויות האלה זורק הספר גם תעלומת רצח על קורבנות חסרות ראש. החוקר הוא כמובן שטפן, אבל גרייס נקלעת שוב ושוב לזירה בטעות, ולכן נכללת בחקירה.

בואו נסגור כמה פינות לפני שאדבר על מה שאני רוצה. חקירת הרצח דרדל'ה. זה לא באמת ספר בלשי, אלא בעיקר ספר רומנטי. עולם הפנטזיה מנסה להיות מקורי בכך שהאלים בו הם יצורים אמיתיים (ואחראים לקסם בעולם), אבל בגדול קיבלתי את הרושם שקינגפישר יותר רצתה לספר סיפור רומנטי בעולם דמוי ימי הביניים מאשר לכתוב ספר פנטזיה.

מה שאני כן רוצה לדבר עליו הוא שתי הקצוות של הסיפור הרומנטי: גרייס ושטפן. לכאורה זוג סימטרי, אנשים שחושבים שהם מבוגרים מדי בשביל אהבה, אבל למעשה דמויות שכל אחת מהן מאירה נושא אחר לגמרי.

גרייס היא קורבן. אשה שהרע מזלה מהרגע שנולדה יתומה ודרך כל תחנה בחיים כמעט. כל הבישמזל הזה גרם לה לבטחון עצמי בקנטים. היא מכינת הבשמים הטובה ביותר בנמצא, אבל משוכנעת שהיא בעצם לא יודעת להכין בשמים – הרי אפילו גילדת הבשמים לא קיבלה אותה בתור חברה מהמניין. היא אשה שחושבת שאף אחד לא ירצה אותה, פשוט כי החיים הרגילו אותה לחשוב על עצמה בתור סחורה סוג ז'.

שטפן, לעומת זאת, הוא אדם שהחיים שלו הלכו די בסדר עד שנפלה עליו טראומה ומאז יש לו התקפי זעם לא נשלטים. שטפן מפחד ממערכת יחסים בגלל שהוא מפחד לפגוע בצד השני. הוא אדם עם פגם שהוא מודע לו אבל לא יכול לרפא.

אני אישית אדם שהמושג כעס זר לו והמושג זעם בלתי נתפס עבורו. רגשות שליליים מנותבים אצלי לעצב, ייאוש, עייפות – אבל לא למקומות אגרסיביים. אני לא זוכר מתי פעם אחרונה כעסתי ואני די בטוח שמעולם לא הייתי "זועם".

מהסיבה הזאת מעולם לא הכלתי אנשים כועסים. מבחינתי כעס זאת בחירה, וכשאנשים אמרו לי שהם לא יכולים לשלוט כשזה בא, חשבתי שזה בלוף. לקח הרבה שנים עד שהתחלתי להאמין לזה.

Paladin's Grace עושה דבר מוזר, מאד מנותק מרוח הזמן: הוא מראה מערכת יחסים בה לאחד הצדדים יש בעיות כעס, אבל מטפל בזה בעדינות ובסבלנות. לא נחצים פה גבולות אתיים: שטפן כל כך חרד מהתקפי הזעם שלו וכל כך נזהר מהם, ודי ברור לקורא שהוא בעצם אדם שפעם היה כועס יותר מאשר אדם שכיום כועס.

ל-Paladin's Grace יצאו כבר שני המשכים, ואחד מהם כבר ממתין אצלי בקורא הספרים. אני קצת סקפטי לגביו, יש דבר כזה המשך איכותי לספר רומנטי? אבל גם לגבי Paladin's Grace הייתי סקפטי והתבדתי למרבה השמחה, אז בואו נקווה שגם ההמשך יהיה מוצלח.

[Paladin's Grace – ט. קינגפישר, 366 עמודים, 2020]