המדף הז'אנרי: The Kaiju Preservation Society – ג'ון סקאלזי

סיימתי לקרוא את The Kaiju Preservation Society של ג'ון סקלאזי ברגע בו זכה בפרס לוקוס לשנת 2023. האם זהו צירוף מקרים קוסמי?

חשוב לי שלא תבינו לא נכון:  The Kaiju Preservation Society (מעתה והלאה נקרא לו קאייג'ו) הוא ספר מהנה וכיפי. המהדרין אף יוסיפו ספר נוסטלגי ומקורי. אבל מפה ועד לזכות בפרסי מד"ב יוקרתיים? הופתעתי.

מי שעוד הופתע, אני די בטוח בכך, הוא סקאלזי עצמו.

באחרית הדבר כותב סקאלזי איך הספר נולד מתוך משבר הקורונה. סקאלזי תיכנן במקור לכתוב ספר אפל, מורכב ועבה, אבל לא הלך לו. בעצם, כל הקטע של הכתיבה לא הלך לו במשבר המתמשך של שנות הקורונה. בדיוק החליט לוותר עלה לו הרעיון לקאייג'ו.

קאייג'ו נכתב כספר קטן, קליל ופשוט. סוג של תרפיה גם לכותב וגם לקורא. סקלאזי כתב את קאייג'ו במשך כמה שבועות, ולמרות שהוא מרוצה ממנו הוא עצמו לא חושב שזאת יצירת מופת.

הספר הוא החזרה של ג'ון סקאלזי לבסיס שבנה את הפופולריות שלו כסופר, ובעצם גם לבסיס של ז'אנר המדע בדיוני. את הצלחותיו הראשונות, ואולי הגדולות ביותר, קיבל סקאלזי כשלקח סגנון של סופרים ישנים והעביר אותו מודרניזציה. סדרת מלחמת האדם הזקן שלו היא כולה שיר הלל להרפתקאות הנוער של היינליין, ו-Fuzzy Nation [ביקורת] הוא כתיבה מחדש של ספר עתיק בשם Little Fuzzy.

קאייג'ו הוא לא הומאז' לסופר מיוחד או יצירה ספציפית, אבל הוא בהחלט ספר שנכתב במחווה לתור הזהב של המדע בדיוני בכללותו.

אבל קאייג'ו הוא גם ספר קטן וחפוז, שלא מתקרב לרמה של ספרים קודמים של סקאלזי. הוא מהנה, אבל לא סוחף. יש בו חלקים מעולים, אבל יש בו גם הרבה ברברת. אם בתחילת המילניום הכתיבה בו הייתה מרגישה טרייה ומודרנית, ב-2023 היא נראית כבר קצת מיושנת.

אי אפשר להמליץ בפה מלא על קאייג'ו, הוא ספר שחסרים בו יותר מדי דברים. אבל אם אתם מתגעגעים לסקאלזי הישן, או למד"ב של פעם, תתנו צ'אנס לספר הזה. די בטוח שהוא לא יאכזב אתכם.

מי שקרא את מלחמת האדם הזקן יודע שהוא מתחיל בטריק הנלוז הבא. אדם, רגיל לגמרי, בעולם, הרגיל לגמרי כמו שלנו, מגלה פתאום סוד מדע בדיוני כמוס. בו בזמן שעולם המדע הבדיוני של הספר מתגלה לגיבור, הוא בעצם גם מתגלה לקורא.

זאת שיטה נוחה גם לסופר וגם לקוראים להציג ב"טבעיות" עולם מדע בדיוני. אממה, יש לה שני חסרונות.

האחד הוא שאם משתמשים בה יותר מדי היא נעשית מאוסה מהר מהר. השני הוא שהיא הופכת את חייו של המבקר לבלתי אפשריים. כאילו, איך אפשר לכתוב ספר שמתחיל עם גיבור שלא יודע כלום, ופיסת המידע הראשונה שהוא מגלה היא ספויילר? מה אני אתאר לכם, את המבנה הלשוני של משפט הפתיחה של הספר?!

על כן, במקום לספר על העלילה בואו נדבר על מה זה קאייג'ו.

קאייג'ו זה ביפנית "חיה מוזרה". יפה, מעניין. מה שיותר חשוב,  בתרבות המודרנית קאייג'ו זאת מילה שמתארת את כל המפלצות הענקיות שתוקפות את יפן מדי פעם (ביצירות בדיוניות), גודזילה, קינג-קונג וכאלה.

עכשיו כשאתם יודעים מה זה קאייג'ו תנסו לנחש לבד על מה מספר ספר בשם "העמותה לשימור הקאייג'ו".

מבחינת ספרותית אין הרבה מה לאמר על קאייג'ו. הכתיבה, הדמויות והעלילה היא בו היא סקאלזי קלאסי, רק פחות מושחז. הדמויות פחות עגולות, הבדיחות פחות משוייפות, והעלילה כוללת יותר מדי חלקים מתים שמסבירים את ה"מדע" של העולם בו מתרחש הסיפור. אני מניח שזה פועל יוצא של ספר שנכתב כל כך מהר.

מה שהסיפור מצטיין בו בסופו של דבר זאת הנוסטלגיה לעידן הזהב של המדע הבדיוני.

כן, גם אני, כמו הרבה חבר'ה זקנים אחרים, גם אני מתגעגע למד"ב של פעם. זה לא משנה שהספרים שאני מתגעגע אליהם נכתבו 40-50 שנה לפני שנולדתי, בסופו של דבר הם מה שהיה זמין בספרייה העירונית שלי בתור ילד, ועליהם גדלתי.

אז תנו לי ספרים דקים עם רעיון פשוט אחד, דמויות בעובי דיקט, כתיבה רעה ואני אהיה מרוצה כל עוד הם יבנו עולם שבוחן בדקדקות דידקטית כל אספקט של הרעיון הזה.

דוגמא לספרים שאני מתכוון אליהם? באיש המושמד, למשל, בוחן אלפרד בסטר מה יקרה אם בני אדם יפתחו יכולות טלפתיות, ביומו של השלושרגל בוחנים מה יקרה אם לצמחים יהיו שלוש רגליים, בכלות העשב בוחנים מקרה בו נעלמת החיטה מהעולם, ובהשליטים בוחן היינליין פלישה של גזע טפילים לכדור הארץ.

אני לא יכול להמליץ על אף אחד מהספרים הללו בפה מלא כיום. אולי הם התיישנו, אולי הם כבר לא רלוונטיים. אבל בבלוטות הנוסטלגיה שלי מדובר על כמה משיאי המד"ב אי פעם.

אז כשמגיע ספר כמו קאייג'ו, שלוקח רעיון מקורי קטן ובוחן אותו מכל הכיוונים, כל בלוטות הפנטזיה שלי נלחצות ישר. תוסיפו לזה געגועים לסקאלזי "הישן והטוב", ורצון לפשטות בעולם שהפך לסיוט מעורפל בשנים האחרונות, ותקבלו אולי למה "העמותה לשימור הקאייג'ו" זכה בפרס לוקוס השנה.

העמותה לשימור הקאייג'ו הוא ספר שמתאים למה שהעולם וקהל הקוראים צריכים עכשיו. כאילו, ממש ממש עכשיו.

אני לא חושב שיזכרו אותו עשור מהיום. הוא יהיה הערת שוליים כשמישהו יבוא לסקור בעתיד את היצירה של ג'ון סקאלזי. אבל אם מישהו יבצע סקירה כזאת, אולי הביקורת הזאת תעזור לו להבין את הקונטקסט בו ספר חמוד אך די בינוני זכה בפרסים.

[The Kaiju Preservation Society – ג'ון סקאלזי, 272 עמודים, 2022]