המדף הז'אנרי: A Natural History of Dragons – מארי ברנן
המאות ה-18 וה-19 היו עידן המסעות המדעיים.
אכלסנדר פון הומבולד חקר את אמריקה הדרומית, דארווין הפליג לגלאפגוס וגילה את תורת האבולוציה, ואלפרד ראסל וולאס נסע לאינדונזיה (וגם גילה את תורת האבולוציה, אבל זה סיפור אחר).
יומני המסע של הרפתקאות אלו הפכו לרבי מכר. בעקבותייהם נכתבו רומנים בדיוניים על מסעות מחקר דמיוניים, כמו ספרי המד"ב של ז'ול וורן או "העולם שאבד" המעולה של ארתור קונאן דויל (כן כן, ההוא משרלוק הולמס).
האווירה הכללית בספרים הללו הייתה מאד אירופאית. הג'נטלמנים היו ג'נטלמנים, הנבלים היו נבלים, הם דיברו במליצות והאווירה הייתה מכובדת מאד.
מארי ברנן, אני מניח, קראה את הספרים האלו וחשבה לעצמה, מה היה קורה לו הייתה משלחת מחקר בעולם פנטזיה עם דרקונים יוצאת לחקור איזור אקזוטי? התוצאה היא A Natural History of Dragons: ספר מקסים שיקרוץ לכל מי שאהב את ספרי המסעות של המאה ה-19.
A Natural History of Dragons הוא לא ספר מדהים, אלא רק ספר נחמד. הרעיון שלו טוב, הכתיבה משויפת, הדמויות, הממ, בריטיות, אפילו אם הן מעמידות פנים שהן חיות בעולם פנטזיה בדיוני.
מה שאין לו זה עלילה סוחפת שגורמת לו להפוך ל-page turner מרתק ברמה של הספרים של ז'ול וורן. מומלץ לחובבי הז'אנר של ספרות בריטית מהמאה ה-19.
איזבלה היא חוקרת הדרקונים המפורסמת ביותר בעולם.
איזבלה גם מבוגרת, וממרומי גילה היא יכולה לעשות "סטופ", ולחשוב על חייה. איך אשה, שגדלה בעולם של גברים, הגיעה להיות חוקרת הדרקונים (המפורסמת בעולם). היא יכולה לקחת זמן ולספר את הגרסאות האמיתיות של ההרפתקאות שהפכו אותה לחוקרת הדרקונים (המפורסמת בעולם).
איזבלה היא מסוג האנשים שתמיד ידעו מה הם רוצים. בתור תינוקת היא ביקשה מוצץ בצורת דרקון, ובארגז החול היא פיסלה דרקונים. כאילו, לא באמת, אבל בואו נגיד שהאקספוזיציה של הספר מנסה בכוח להדגיש כמה איזבלה הייתה אובססיבית לדרקונים מאז ומעולם.
הספר מתחיל ברפרוף מהיר על חייה המוקדמים של איזבלה, אבל עיקרו הוא משלחת המחקר הראשונה בה השתתפה, שנסעה לחקור איזור אקזוטי מלא דרקונים.
כשהמשלחת מגיעה לכפר בו היא אמורה להשתכן, היא מגלה שהדרקונים באיזור נעשו אגרסיבים לאחרונה. הם תוקפים והורגים אנשים, זורעים הרס ובכלל מתנהגים יותר כמו דרקונים של רומח הדרקון ופחות כמו חיות פרא אציליות.
כל הסיפור הזה מובא עם המון פאתוס. ברנן בהחלט אימצה את הסגנון המליצי של המאה ה-19, אם כי אני אישית חושב שהיה אפשר לעדכן אותו למאה ה-21.
בעיה נוספת, ואולי יותר גדולה, שיש לי עם הטקסט, זה שהאיזבלה והמשלחת כאילו מתיימרים לפתור ב"שיטה המדעית" את בעית הדרקונים האגרסיביים שמטרידים את האיזור, אבל בתכל'ס אין שום דבר מדעי במה שהם עושים.
השיטה המדעית גורסת או להשתמש בניסויים כדי לצבור ידע, או להשתמש בידע כדי לפתור בעיות. אין באמת דרך לעשות ניסויים בדרקונים הפראיים באיזור שהמשלחת חוקרת, אבל בשלב הזה של חייה של איזבלה, אין גם ממש ידע להשתמש בו להבין למה הדרקונים אגרסיביים.
כל מה שעושה המשלחת זה "לנסות ממש קשה לפתור את הבעיה". זאת לא שיטה מדעית, וזה גם קצת מתנשא, כי זה כאילו רומז שה"כפריים" הפשוטים שגרים במקום לא יכולים לפתור בעיות. הם חייבים שיגיעו אנשים תרבותיים חכמים.
אבל כל זה באמת בצד. עיקר הספר הוא סיפור הרפתקאות סטייל המאה ה-19 בעולם פנטזיה.
אני מאד אהבתי את ספרי ההרפתקאות האלו בתור נער. קראתי אותם שוב ושוב ושוב. A Natural History of Dragons דיבר אלי בנקודה רגשית נוסטלגית, ולכן נהניתי מהקריאה בו.
מדובר בספר ראשון מתוך סדרה של שישה ספרים עד כה. האם נהניתי עד כדי כך שאמשיך לקרוא את השאר? לצערי לא. הבנתי את הקטע, היה נחמד, ועכשיו אני ממשיך לספרים אחרים.
[A Natural History of Dragons – מארי ברנן, 335 עמודים, 2013]
תראה, לא קראתי את הספר, אבל נשמע שהדברים שמפריעים לך זה התסמינים של התנהגות בריטית (ספרותית ואמיתית) של המאה ה18/19 – מדע מפוקפק ועקום, התנשאות על המקומיים וכו' וכו'
אני לחלוטין יכול להבין למה זה מפריע, אבל זה לא, כאילו, חוקי הפורמט (שכן, אפשר לסטות מהם, אבל אני ממש מבין את הבחירה לבצע אותם).
תשמע, אני לא חושב שהמדע במאה ה-18-19 היה מפוקפק ועקום? אנחנו מדברים פה על תקופה די מתקדמת של המדע. הרבה אחרי ניוטון נגיד.
אני גם לא חושב שזה נכתב כי "אלו חוקי הפורמט", אלא יותר בקטע של חוסר תשומת לב. כי חלק מחוקי הפורמט זה גם אפליית נשים, אבל הספר הזה שם ביודעין אשה בתור דמות הגיבורה, ומדבר על אפליית נשים בצורה פתוחה.
אבל אני לא רוצה לשים את זה בראש הביקורת שלי. בתכל'ס מה שהכי הפריע לי זה שהעלילה והכתיבה טובים אבל לא מספיק כדי להשאיר אותי מרותק. אחרת הייתי יכול לסבול הכל.
מזכיר לי קצת את The History of Time Travel – סרט דוקומנטרי בדיוני על ההיסטוריה של מסע בזמן
ואללה לא מכיר, אבל אבדוק.