המדף הז'אנרי: Thief of Time – טרי פראצ'ט

41 ספרי עולם הדיסק כתב טרי פראצ'ט בין 1983 ל-2015. אני קראתי בערך 10-15 מתוכם, אבל באיזשהו שלב הם התחילו להתערבב לי בראש, וחוץ מכמה נבחרים התחלתי לשכוח מה כבר קראתי ומה עוד לא.

יש לי את התופעה הזאת עם עוד כמה סדרות: הסימפסונים, על טבעי (סדרת הטלוויזיה) ומחזור כישור הזמן של רוברט ג'ורדן, שם באיזשהו שלב שכחתי אם קראתי את הספר השביעי או השמיני (באנגלית).

אני נמצא החודש בבית אימי ומנסה לסיים לקרוא את כל הספרים שקניתי בגיל צעיר אבל לא הספקתי לסיים. רובם באנגלית אגב, בגלל שהיה לי קשה דאז לקרוא עדיין את השפה, אבל תאבון הקניה היה כבר גדול.

כך יצא שקראתי החודש שני ספרים של פראצ'ט, The Fifth Elephant (שטרם סיימתי) וגנב הזמן, עליו נדבר פה. שני הספרים הם מאותה התקופה בערך:  The Fifth Elephant הוא ספר מספר 24 וגנב הזמן הוא ספר מספר 26, וזה טוב, כי זה ייתן לי (בביקורת השניה) אפשרות להשוות ביניהם בלי להיגרר לקלישאות כמו "פראצ'ט הצעיר היה יותר מוצלח מהמבוגר.

"גנב הזמן" הוא הספר ה-26 של העולם הדיסק, אבל הספר החמישי בתת הסדרה על סיפורים סביב המוות. המוות, למי שלא יודע, הוא אחת הדמויות הכי פופולריות בעולם הדיסק, למרות שיש לו הכי מעט אופי. כאילו, מיהו המוות של פראצ'ט בתכל'ס? רק שלד מדבר עם קול דרמטי ואופי תמים כמעט כמו של ילד קטן. האם זה קליט? מאד. האם זאת דמות עמוקה ונהדרת לבנות סביבה סיפורים? הממממממממממממ, לא.

אולי זה מסביר את זה שגנב הזמן הוא אחד הספרים החלשים יותר בעולם הדיסק שאני זוכר. זה לא אומר שהוא ספר רע, כי אפילו ספר פחות מוצלח של פראצ'ט הוא ספר טוב, אבל זה כן אומר שלדעתי אם לא מתחשק לכם לקרוא את כל 41 הספרים של עולם הדיסק, על גנב הזמן אפשר בהחלט לדלג.

עם זאת, גם בסדר הזה יש משפטים וקטעים עמוקים שהשפיעו לי על החיים. עד כמה השפיעו? דוגמא.

לא זכרתי שקראתי את גנב הזמן. זה לא אשמתי, השארתי כל כך הרבה ספרי עולם הדיסק בבית של אימי שבאמת קשה לזכור מה קראתי ומה לא. העובדה שהספר לא קליט גרמה לי כנראה לשכוח ממנו.

עם זאת, חיפוש מהיר הראה שאחת הסצינות ממנו כל כך השפיעה עלי עד כדי שכך שכתבתי עליה בבלוג ב-2015 בהספד לפראצ'ט (לדעתי 3-4 שנים אחרי שקראתי את הספר). הנה מה שכתבתי אז:

"בגנב הזמן, הספר ה – 26 של סדרת עולם הדיסק, מכניס הנזיר לו-צה את קוביית השוקולד הטובה ביותר ביקום לפיו.

שתי דמויות שעמדו לצידו הביטו בו, לבנות מאימה, מצפות שעכשיו יתחיל לחסל את השוקולד עד שיהיה חולה. אף אחד לא יכול להתנגד לשוקולד הזה.

לו-צה עוטה מבט מופתע, ‘זה ממש טוב!’.
‘אתה לא עומד לאכול עוד אחת?’, תוהה אחת הנשים.
‘לא לא’, עונה לו-צה, ‘אין צורך’.
‘האם עברת אימון נזירים מיוחד?’ הן שואלות?
‘אהמ, לא במלחמה בשוקולד, לא, אבל האין זה ידוע ש “אם תאכל יותר מקוביה אחת תהרוס את התאבון שלך?”.

הנשים מביטות בכוח הרצון של לו-צה באימה.

מאז שקראתי את הסצינה הזאת אני אוכל רק קובית שוקולד אחת בכל פעם. לפני זה נהגתי לחסל חבילה שלמה בבת אחת."

ווידוי: אני מכחיש קיומם של קבועים. כן כן, כמו שיש מכחישי התחממות גלובלית, כך יש אנשים כמוני, שמכחישים קיומם של קבועים.

"מכחישי קבועים", מונח שהמצאתי הרגע למקרה שאתם תוהים, טוענים שאין שום דבר קבוע בעולם. כלום. אפילו הדברים לכאורה הכי קבועים, מהירות האור, הקול ושאר הקבועים הפיזיקליים, משתנים כל הזמן על פי האמונה הדתית שלנו. רק שהם משתנים כל כך לאט שמנקודת המבט האנושית הם נראים "קבועים".

העלילה בגנב הזמן מספרת על יצורים בשם Auditors (רואי החשבון? איך תתרגמו את זה לעברית?) שמתעצבנים על כך שהכל משתנה כל הזמן. יהיה להם הרבה יותר קל לבצע את העבודה שלהם אם הכל יהיה קבוע.

אז הם פונים לבונה השעונים הטוב ביותר בעולם\יקום\היסטוריה ומציעים לו לבנות את השעון המדויק ביותר בעולם\יקום\היסטוריה. מאיזשהי סיבה הספר טוען שאם יבנו שעון מדויק מושלם, אז הכל יעצר ויהיה קבוע. לא הבנתי למה וגם לא הבנתי איך זה מתכתב עם תורת היחסות. אני מודה שגם לא הבנתי מה המסר של פראצ'ט בדיוק.

לתוך הקלחת הזאת זורקים את גיבורי הספר. הראשון הוא הנזיר המהולל לו-צה ( Lu-Tze), שידוע גם בתור אמן לחימה מיתולוגי, וגם בתור שרת יעיל. הוא פשוט מוצא שהחיים של שרת שמטאטא כל היום הם הדרך האידיאלית להשיג נירוונה.

השניה היא סוזן, נכדתו של המוות, שאני לא בטוח מה הקטע שלה בדיוק, אבל יש לה כוחות קסמים כלשהם ומספיק בטחון עצמי ל-36 חברי כנסת בממשלת ישראל.

מה שכן עובד בספר זה הקטעים האלה בהם פראצ'ט כותב כמעט הגות. הזכרתי את עניין השוקולד למעלה, אבל יש גם משפטים כמו "הם שכחו שהמטרה של ארגון היא לארגן את הפרויקט, ולא לארגן את הארגון" שאני רק יכול להנהן במרץ כשאני שומע אותם ולחשוב כמה הם מזכירים הרבה ביוקרטיים מהסוג הרע שפגשתי.

אז מה לא עובד?

ראשית, הדמויות, גם המוות, גם סוזן וגם לו-צה הם דמויות לא נורא מוצלחות מבחינת עומק או אפקט קומי. כן כן, המוות מגניב, אבל לא ממש מחזיק סצינה, שלא לדבר ספר.

שנית, הדיאלוגים בין הדמויות פרווה. מן הסתם זה פועל יוצא של הדמויות עצמם. מה גם שיש יותר מדי, הרבה יותר מדי, דיאלוגים מטה-פיזיים מוזרים כאלה שכאילו נשמעים חוכמת המזרח הרחוק מסתורית או משהו כזה. לא התחברתי.

שלישית, העלילה היא בסגנון של הדמויות הולכות לפה, ואז הדמויות הולכות לשם, כשהכל קורה בלי סיבה אמיתית אלא מתוך תחושת בטן שלהם. "משהו גדול קורה אז נלך לאנק מורפורק, כי כל הדברים הגדולים קורים באנק מורפורק!". זאת לא עלילה, זה אפילו לא קווסט מחשב סוג ג' של הניינטיז.

יש בעולם הדיסק כמה ספרים מעולים. מתישהו אנסה לעשות רשימה של האהובים עלי. Thief of Time הוא אולי הספר הכי פחות טוב שאני זוכר בסדרה. גם זה קורה.

[Thief of Time – טרי פראצ'ט, 384 עמודים, 2001]