המדף הז'אנרי: הצי האבוד – ג'ק קמפבל (ספרים 1-3)

באחד הימים, בלי הגזמה, הקשים שחוויתי, נפל לידי עותק עברי של הספר הראשון בסדרת הצי האבוד (תרגום: חמוטל ילין).

לא היו לי ציפיות גבוהות ממנו בכלל. הרי גם מדובר בספר מ-2006 (שתורגם ב-2013), וגם מדובר בספר מד"ב שאני לא זוכר ששמעתי עליו – ותקשיבו, אני באמת מתעניין בעולם המד"ב, בטח זה שתורגם לעברית.

אבל כמו שאמרתי, היה יום מאד קשה. רציתי משהו קליל ומנחם, ואם אפשר אז בעברית.

בערך בעמוד חמש גיליתי שהספר ממש מוצא בעיני, בעמוד עשר כבר הייתי מאוהב, ובעמוד עשרים חשבתי לעצמי, "איך לכל הרוחות לא קראתי את זה קודם?!".

סדרת הצי האבוד מורכבת מספרי מד"ב מלחמתי שמתנהל כמו משחק שח איטי. זאת לא אופרת חלל, לפחות לא בספרים הראשונים, אלא ממש מד"ב מלחמתי עם קצת פוליטיקה קטנה וקטנונית בתוך צי חלליות, וסדרת קרבות חלל מבריקים.

הספר הראשון בסדרה, גבורה, הוא כרגע ספר המדב"פ הטוב ביותר שקראתי השנה. כמעט עצוב לי לכתוב את המשפט הזה, כי אני יודע שהוא לא איכותי בצורה יוצאת דופן ואין לו עומק מדהים. אבל את מה שהוא עושה – מלחמות חלל חכמות – הוא עושה הכי טוב שיש, והוא סחף אותי בצורה שאף ספר אחר השנה לא סחף אותי בינתיים.

עם כל ההנאה שלי משלושת הספרים הראשונים של הצי האבוד, אני לא יכול להמליץ על הסדרה בפה מלא. היא מאד נישתית, ויש הרבה שהז'אנר עצמו ישעמם אותם. אבל אם אתם אוהבים מד"ב מלחמתי בחלל, מומלץ בחום לנסות את הספר הראשון בסדרה.

כל שישת הספרים תורגמו לעברית, אבל אני קראתי רק את הראשון בשפתינו, ואלו את ספרים 2 ו-3 באנגלית.

קפטן ג'ון "בלק ג'ק" גירי הוא דמות מצביא אגדי של "הברית". בעולם של הספר, כשרוצים לתת דוגמא למצביא מיתולוגי מושלם נותנים את בלק ג'ק גירי. בתפיסה העממית, גירי הוא שילוב של ג'ינגיס חאן, נפוליאון וכורש הגדול.

הסיפור מתחיל כשגירי חוזר לחיים, בדיוק מאה שנה לאחר מותו. יותר מדויק: מתגלה שגירי נכנס לשינה קפואה בתא מילוט ונדד בחלל, עד שצי ברית מצא אותו והפשיר אותו.

מופרך? גזגזו גזגזו, מנטפקים לא יהנו פה.

הצי שהפשיר את גירי נמצא בצרה צרורה. הוא נקלע לאמבוש עמוק בשטח האויב, וכרגע הוא נתון תחת אולטימטום להיכנע לאויב או להיות מושמד. הצי בנחיתות מספרית ואסטרטגית. אין לו סיכוי לצאת מזה. הכל אבוד.

זאת הנקודה בה ג'ון גירי המיתולוגי מקבל פיקוד על הצי. רק שג'ון גירי האמיתי הוא לא בדיוק האדם שהאגדה מתארת. הוא לא אמיץ עד בלי חת, הוא לא תמיד יודע מה לעשות, הוא לא מלא בטחון, והוא בטח לא יכול לנצח כל קרב, לא משנה עד כמה הסיכויים נגדו.

לא ולא, ג'ון גירי שלנו הוא בשר ודם, רק אולי עם כשרון אסטרטגי גבוה מהרגיל. האם הוא יצליח לחלץ את הצי מהמצב חסר הסיכוי אליו נקלע? יותר מזה: האם הוא יצליח להשיב את הצי האבוד הבייתה?

הצי האבוד הם ספרי המדע הבדיוני האיטיים ביותר שקראתי אי פעם. הקרבות שלהם מתפרשים על פני דקות ושעות אור, מה שאומר שגירי רואה מה עושים כוחות היריב – ובעצם גם כוחותיו הוא – באיחור של דקות או שעות אחרי שהם עשו את זה. הוא משחק סוג של משחק שח מתוחכם, בוא הוא מנסה לבנות מלכודות וסיטואציות בלי שהיריב רואה, שיכניעו אותו בשניה שיתגלו.

מה שהקרבות האלו הזכירו לי אלו משחקי Longturn של Civilization. משחקים בהם כל תור לוקח 24 שעות, והמשחק עצמו מתפרש על פני חודשים שלמים.

שאר העלילה של הסדרה מתאימה את עצמה לאיטיות הזאת. העולם של הצי האחרון נחשף בפני הקורא לאט לאט במשך ספרי הסדרה. גילויים שהיו לוקחים פרק בכל ספר מד"ב אחר, לוקחים פה ספר וחצי. יש המון דיונים פוליטיים ודיוני טקטיקה בין הדמויות, וזה מתאים לגמרי לאווירה האיטית של הקרבות בספר.

הדמויות עצמן הן, הממ, בסדר. כאילו, כל דמות מוגדרת היטב ולכל אחת אופי ברור משלה. זה לא אומר שהן דמויות עמוקות מדי – הן לא – אבל לצרכים של מד"ב מלחמתי איטי הן מספיקות.

היופי של הצי האחרון זה הנוסחתיות שלו. בכל ספר הצי נקלע לאיזה מצב בלתי אפשרי, ובכל ספר עולה השאלה האם גירי יצליח למצוא איזשהי הברקה אסטרטגית כדי להוציא את הצי מהתסבוכת. זה קצת כמו סיפורי שרלוק הולמס, שהמסגרת שלהם צפויה אבל זה איכשהו רק תורם להנאה.

מעבר לכך יש לעולם של הצי האחרון תעלומה מרתקת. זאת פעם ראשונה מזה שנים שאני מתכוון לקרוא סדרה עד הסוף רק כי אני רוצה לדעת מה הפתרון לתעלומה של העולם. מה שיפה עוד זה שהתעלומה עצמה נחשפת לאט לאט: גירי בעצם חוקר בעזרת ניסויים מחשבתיים אלמנטים שנחשפו לקוראים כבר בהתחלת הסיפור, רק כדי למצוא מה מוזר בהן, ואז להעלות השערות של מה יכול לגרום להן.

אני בהחלט מתגעגע למד"ב צבאי פשוט של קרבות חלל. יש בימינו יותר מדי מד"ב של בינה מלאכותית, ואני לא מתחבר לטרנד הנוכחי הזה בכלל. הייתי צריך סיפור פשוט כמו הצי האבוד, והוא נפל לידי ברגע הנכון.

[הצי האבוד – ג'ק קמפבל, שלושת הספרים הראשונים, בערך 300 עמודים כל ספר, 2006-2007]