המדף הז'אנרי: הפיל החמישי (The Fifth Elephant) – טרי פראצ'ט

לפני חודש אמרתי בביקורת על גנב הזמן של טרי פראצ'ט שאני קורא ספר פראצ'ט נוסף, "הפיל החמישי". ציטוט:

"אני נמצא החודש בבית אימי ומנסה לסיים לקרוא את כל הספרים שקניתי בגיל צעיר אבל לא הספקתי לסיים. רובם באנגלית אגב, בגלל שהיה לי קשה דאז לקרוא עדיין את השפה, אבל תאבון הקניה היה כבר גדול.

כך יצא שקראתי החודש שני ספרים של פראצ’ט, The Fifth Elephant (שטרם סיימתי) וגנב הזמן, עליו נדבר פה. שני הספרים הם מאותה התקופה בערך: The Fifth Elephant הוא ספר מספר 24 וגנב הזמן הוא ספר מספר 26, וזה טוב, כי זה ייתן לי (בביקורת השניה) אפשרות להשוות ביניהם בלי להיגרר לקלישאות כמו “פראצ’ט הצעיר היה יותר מוצלח מהמבוגר."

הנה הגיע הזמן לדון בפיל החמישי!

הפיל החמישי הוא ספר מצוין של עולם הדיסק מ-א' ועד ת'. החל משם הספר (שקורץ לסיפור הרקע המפורסם של עולם הדיסק), דרך גלריית הדמויות, ההומור ועד האלגוריות והעלילה.

אם זה ספר עולם הדיסק היחיד שקראתם ואתם תוהים "האם זה משקף את הסדרה?", אז כן, זה לגמרי משקף. זה אולי לא הספר הטוב ביותר בסדרה (בעצם, לא נראה שמישהו טוען שהוא כן), אבל הוא כן ספר טוב מאד שמשקף את הסדרה.

זהו הספר השישי בתת-הסדרה של סיפורי השומרים בעולם הדיסק. סיפורי השומרים הם האהובים עלי בעולם הדיסק, כשהספר הראשון בתת-סדרה, שומרים שומרים, זכור לי כאחד המצחיקים גם (אבל קראתי אותו בגיל נורא צעיר, אז קחו את זה בערבון מוגבל).

כמו הרבה ספרים בעולם הדיסק, גם הפיל החמישי הוא ערב רב כאוטי של סאטירות ומסרים. מיחסי חוץ בינלאומיים, דרך גזענות ועד טרנסקסואליות. זהו גם סיפורה בזעיר אנפין של כל סדרת עולם הדיסק. סדרה שכמעט בכוונה נמנעת ממיקוד, ממסר אחד, מדמות אחת, מנרטיב ברור.

הפיל החמישי, וגם הרבה ספרים בעולם הדיסק, הם שיר הלל ליכולת העירונית לאלץ הרבה אנשים (וייצורים) מרקעים, תרבויות ואמנויות שונות למצוא דרך לחיות ביחד בשלום.

סדרת השומרים מספרת, נו, על חבורת השומרים של אנק מורפוק (העיר הקוסמופוליטית והכאוטית שעומדת במרכז סיפורי עולם הדיסק). השומרים הם בעצם השוטרים של העיר.

כמו הרבה סיפורי שוטרים, נגיד ברוקלין 99 או בית ספר לשוטרים, הרכב השומרים מהווה מראה של החברה. כי המשמר מקבל כל אחד, לא משנה מה הרקע שלו, כל עוד הוא מוכן לעבודה כפוית טובה תמורת תשלום נמוך.

כך בשוטרים יש בני אנוש, גמדים, טרולים, אנשי זאב, פיקחים, טיפשים, אנשים טובים ואנשים מושחתים, וכמו שבעיר אורבנית מצליחים כל הניגודים לחיות ביחד, כך גם בצוות משטרה (או בטירונות בישראל).

טוב, בואו נקפוץ לעלילת הספר. מפקד השומרים, ווימס, החל את הסדרה בתור אלכוהליסט חסר אונים, אבל בספר הזה הוא כבר אציל. בתור אציל יש לווימס טקאט של שמחה רוטמן, ועל כן אירועי האצילים שהוא מוזמן אליהם הם מסתיימים או במבוכה או במשב רוח מרענן של כנות, תלוי את מי אתם שואלים.

בצורה שהגיונית רק ללוגיקה של עולם הדיסק, שליט העיר מחליט לשלוח את ווימס ליצג את העיר בשליחות דיפולמטית. השליחות מתרחשת במדינה ממנה מגיעים הרבה מהמיעוטים הגדולים באנק מורפוק: גמדים, טרולים ערפדים, אנשי זאב ואיגורים (כמו איגור של פרנקנשטיין).

ווימס, יגיע מלווה בפמלייה של אנשי המשמר. לכאורה הוא האיש המתאים למשימה בגלל שהמשמר מייצג את היכולות של העיר לשלב את המיעוטים בתוכה.

איכשהו משתלבת לתוך זה חקירת רצח משטרתית, כי שוטר מוצא פשע בכל מקום. אבל בואו נגיד בעדינות שזה יותר ספר של עולם הדיסק מאשר תעלומת רצח מותחת של אגאתה כריסטי. אל תבואו לפה בשביל התעלומה.

עכשיו לגבי הביקורת.

אני זוכר שקראתי, לפני מלא שנים, מישהו שכתב שלדאגלס אדמס יש יותר בדיחות מוצלחות בעמוד אחד מאשר לפראצ'ט בספר שלם. זה נכון, אבל ההומור של פראצ'ט ברובו לא אמור לגרום לכם לגעות בצחוק, אלא הוא פשוט רוח שטות מקסימה שמעלה חיוך.

כשהוא במיטבו, פראצ'ט גם מצליח לגרום לפרץ צחוק כל כמה עמודים, וכאן הוא במיטבו. צחקתי וצחקתי וצחקתי, למרות שמטרת הספר איננה להצחיק.

מבחינת סאטירה יש פה כמה מסרים ברורים עד כאב. אחת הדמויות בספר הוא גמד שהיא בעצם גמדה, ובספר הזה היא מתחילה להתלבש בצורה נשית בקטע מוגזם, ודי ברור שזה מסר פרו-טראנסי ותנו לאנשים להיות עצמם. גם כל ענייני התנגשות הגזענות הם מסרים מאד ברורים. יש פה גם מסרים על אמונה, מוסד המלוכה – וכמובן שלל ביקורת על מוסד היחסים הבינלאומיים, שהרבה פעמים נראה כמו גן ילדים למבוגרים חסרי בושה.

זה נחמד, אבל אף אחד מהמסרים האלה לא ממש נתן לי, ב-2023, יותר מדי הארות על העולם בו אנו חיים.

מה שכן גרם, ועדיין גורם, לי לחשוב, זה העניין של איך המון דברים שונים יכולים לעבוד אם אין להם ברירה. זה מה שקורה באנק מורפוק עצמה, זה מה שקורה עם גלריית הדמויות הגרוטסקית של השומרים, וזה מה שקורה עם שלל הנושאים שפראצ'ט נוגע בהם בספר אחד.

אבל האם זה נכון במציאות? מאז שסיימתי את הספר אני לא מצליח להחליט.

כאילו, מצד אחד כן. חיפה היא דוגמא לעיר מעורבת בה כולם מצליחים לחיות ביחד. בעצם, ישראל היא קיבוץ גלויות מופלא, שלא לדבר על ניו יורק בארה"ב או לונדון. אתם יודעים מה, אפילו המסלול הבינלאומי לדוקטורט בברלין בו למדתי הוא דוגמא מדהימה איך אנשים מעשרות ארצות ותרבויות שונות מצליחים ליצור מוסד מופלא ביחד, אפילו אם מעורבת בסיפור הרבה מבוכה וחוסר הבנה בדרך.

מצד שני: ישראל 2023 היא כשלון מפואר, נכון לרגע ספציפי זה, של אמונות (דתיות, פוליטיות) ומיעוטים שונים לחיות ביחד. דרום ת"א היא סמל לכשלון של השתלבות מהגרים במדינה. אני, שכל כך אוהב עירבוב וכאוס, בחרתי לחיות בפולין, אחת הארצות ההומוגוניות ביותר בעולם, ולמרות שהשכונה בה אני גר מלאה בויאטנמים, אני לא מצליח ליצור קשר עם אף אחד מהם.

מה ש(עוד) יפה בעולם הדיסק זה שכל אחד מפרש את הספרים בדרך אחרת. כמו שענבל מצאה קטע מופלא שבכלל פסח עלי בגנב הזמן, כך אני גם בטוח שכל מי שקרא את הפיל החמישי לקח משם קטעים אחרים מאלו שאני מדבר עליהם.

הרבה זמן התנזרתי מעולם הדיסק של פראצ'ט, חשבתי שזה קטע של גיל הנעורים שכבר לא רלוונטי לי כיום. הפיל החמישי הוכיח שקראתי רק טפח קטן מהסדרה, ושיש לה עוד המון מה להציע. עוד נחזור לעולם הדיסק בחודשים הקרובים.

[הפיל החמישי – טרי פראצ'ט, 464 עמודים, 1999]