יומיות 23.09.2023: הזכויות על קומיקס המופת Fables שוחררו לציבור

אני בדרכי החוצה מסן סבסטיאן אחרי כמה ימי חופשה, ומזמן לא היה יעד נופש שכל כך איכזב אותי. כמה שסן סבסטיאן מפורסמת, ככה היא בינונית מינוס מבחינת איכות. האוכל? יקר, לא טרי ונעשה בלי נשמה. הנוף? פסדר? לא בטופ-1000 הערים היפות בעולם. האווירה? תיירים שיכורים.

קיוויתי ליעד קסום סטייל וונציה, אבל התיאור היחיד שעולה לי כרגע בראש הוא "אילת הבאסקית".

אולי אם אתם חובבים של דגים ופירות ים גורמה סן סבסטיאן היא בשבילכם. יש בה את ריכוז מסעדות המישלן הגבוה בעולם (או השני הכי גבוה, תלוי באיזו שנה). אבל אני מה לי ולזה? אני איש של אוכל פשוט.

היעדים הבאים הם Zarautz ו-Getaria, עיירות דייגים קטנות מערבית לסן סבסטיאן. אעדכן.

1. ביל ווילינגהם מוסר לציבור את זכויות היוצרים של הקומיקס פייבלס (Fables). וואו.

בואו נשים לרגע את ההצהרה הזאת בפרופורציות.

אני אוהב לדרג את היצירות האהובות עלי על פי תתי ז'אנרים. אין "הקומיקס הטוב בכל הזמנים", אלא יש:
– הקומיקס הצרפתי הטוב  ביותר (אסטריקס),
– הקומיקס הישראלי הכי טוב (זבנג, אלא מה?),
– הקומיקס הבריטי הכי טוב (או כלל יצירת אלן מור או פריצ'ר),
– הקומיקס סטריפ הכי טוב (קלווין והובס, כתבתי על זה לפני חודש), ו-
– הקומיקס העלילתי האמריקאי הכי טוב: פייבלס.

כן כן, פייבלס הוא לדעתי סיפור הקומיקס האמריקאי הטוב ביותר שנכתב אי פעם. ארבע החוברות הראשונות שלו (מתוך 159) הן מיני-סיפור בלשי קצר מבריק בהשתתפות גיבורים מהאגדות. ממליץ בחום לקרוא אותם ולראות אם מתאים לכם להמשיך לשאר.

עכשיו, בפרופורציות הנכונות, אפשר להעריך כמה נדהמתי לקום בבוקר, לפתוח את האינטרנט ולראות שפייבלס עבר לרשות הציבור.

הבהרה חשובה: אסור לכם להדפיס עותקים חדשים של ספרי פייבל הקיימים. ווילינגהם הוא בעלי זכויות היוצרים רק על הדמויות, הטקסט והסיפור, אבל את האיורים עשה מארק בקנהיים, וסביר להניח שפרטים כמו הלוגו שייכים בכלל ל-DC, המוציאים לאור, ולא לסופר.

מה אתם כן יכולים לעשות? לצייר גרסא שלכם לסיפור, לכתוב סיפורים חדשים עם הדמויות, לחבר המשכים, פריקוולים ומליון דברים אחרים בערך.

למה קם אדם בבוקר ומחליט שהוא מוסר את הזכויות ליצירת חייו לציבור? שתי סיבות.

האחת, פילוסופית. ווילינגהם גיבש בשנים האחרונות הצעה לרפורמה בחוקי זכויות יוצרים, עם שני רעיונות עיקריים:
– יוצרים יחזיקו בזכויות במשך 20 שנה, ואחרי זה הם יעברו לציבור.
– אם בנקודת זמן לפני תום ה-20 שנה הם מוכרים את זכויות היוצרים לצד ג', אז הצד מחזיק בזכויות היוצרים למשך 10 שנים בלבד, ולא יכול למכור אותם פעם נוספת.

זהו.

זאת עמדה רדיקלית, שאפילו אדם כמוני, שמתנגד מאד לחוקי זכויות היוצרים הקיימים, חושב שהיא הולכת רחוק מדי. ביל ווטרסון, יוצר קלווין והובס, לא רוצה לראות במהלך חייו איך היצירה שלו עוברת מיסחור חסר בושה סטייל גרפילד. זכותו, לא?

חוקי זכויות יוצרים צריכים רפורמה, אין ספק. הם בכזה בלאגן מוחלט כרגע, שאפילו לא ברור איזה מה בדיוק משחרר ווילינגהם לציבור. קורי דוקטורוב כתב על זה טקסט קריא ונהדר. אני בעד לקצר זכויות יוצרים של חברות מסחריות, או זכויות יוצרים של יורשים — אבל לפגוע ביוצרים עצמם שקשורים אמוציונלית ליצירה? קיצוני לי.

בכל מקרה, כבוד לווילינגהם שמדגים מהו "נאה דורש – נאה מקיים". עשרים שנה עברו מאז יצירת פייבלס, אז בהתאם לפילוסופיה שלו הוא, ווילינגהם משחרר את הקומיקס לציבור.

הסיבה השניה? מעשית. כשווילינגהם חתם על הסכם זכויות היוצרים עם DC (המוציאים לאור) החברה נוהלה בידי נשים וגברים אמינים ומוסריים. הם פירשו את ההסכם בצורה הוגנת, וכשהתגלעו מחלוקות, הם פתרו אותם כמו בני אדם הגיוניים.

אבל עשרים שנה חלפו, האנשים האלה כבר לא שם. הם הוחלפו ב"דלת מסתובבת" של זרים חסרי מוסר שעושים ככל יכולתם לא לקיים את ההסכם או לפרש אותו לטובתם. אחרי עוד הפרה ועוד הפרה של ההסכם עם DC, ווילינגהם החליט להעניש אותם. בשיחרור זכויות היוצרים לקהל הוא משאיר את DC לריב משפטית עם כולם, וכולם כוללים גם הרבה עו"ד.

תקראו את הפוסט הארוך שלו בשביל פרטים על הסכסוך עם DC.

חוקי הזכויות הנוכחיים נותנים להחזיק בזכויות היצירה עד 70 שנה אחרי מות היוצר (אם היוצר הוא חברה מסחרית אז הזכויות הן ל-95 או 120 שנה, תלוי במקרה). המספרים המוזרים הללו הגיעו אחרי שחברת דיסני הפעילה מכבש לחצים על המחוקקים האמריקאיים, כך שיתפרו חוק שימנע את נפילת מיקי מאוס לרשות הציבור. בהתאם, קוראים לחוקים הנוכחיים, חוקי מיקי מאוס.

אז ברור לי שחוקים שנקבעו בעקבות לחצים של תאגיד ענק הם לא הוגנים. אבל לא ברור לי מה הם כן חוקים הוגנים. כל דיון שניהלתי בנושא הגעתי למקרים ותתי מקרים, ובסוף הגעתי למסקנה שהכי טוב היה לקבל החלטת זכויות יוצרים של כל מקרה לגופו – אבל זה בלתי אפשרי.

הסיפור של ווילינגהם עם DC גם חושף, שוב, את חוסר הסימטריה ביחסי הכוחות בין אדם לחברה. הם יכולים לתבוע אותך בקלות, אתה בקושי יכול להתגונן. להם יש צבא עורכי דין שלא מושפע אמוציונלית מהסיפור. לך יש אולי עו"ד אחד שאתה חולק עם לקוחות אחרים, ואתה מושקע בסיפור רגשית.

אולי נדרשים חוקים שיאזנו את חוסר האיזון המשפטי בין אנשים לבין ארגונים? אולי. מתישהו אבדוק מי כבר חקר את הנושא.

2. פרננדו סלוואטרה הוא מאייר TTRPG, שזה, למי שלא בקיא בשפת קיצורי הגיקים, משחקי תפקידים שהם גם משחקי לוח (Table Top Role Playing Games).

אם תהיתם מה עושים במקצוע כזה, אז הנה המפה הכי גדולה שהוא צייר עד היום.

3. Lauren Ipsum הוא קומיקס רשת על ארנבת שהיא ספרנית מקצועית, כותבת במשרה חלקית וחובבת תרבות אינטלקטואלית (יענו, גיקית). חמוד ומומלץ.

4. אני מנסה, שוב, לעזוב את טוויטר, ומנסה, שוב, למצוא את מקומי במסטודון. התזה הנוכחית שלי היא שמסטודון היא רשת חברתית לא טובה לקבל חדשות חשובות או לדעת על מה כולם מדברים, אבל כן מקום מוצלח לנהל בו דיונים. נחיה ונראה. אני בינתיים מנסה להחיות את סצינת ה-dWeb הרדומה מאד (מאד) שם. מוזמנים לעקוב אחרי.

בתזמון מושלם וורדפרס בדיוק שיחררה את גירסת  1.0.0 של תוסף ActivityPub. עקרונית זה אמור ליצור משתמש לבלוג שלכם במסטודון, ואז אפשר ככה לקבל עדכונים על פוסטים חדשים. התקנתי אותו כבר, אבל אני עוד לא בטוח ב-100% איך זה עובד, או אם זה עובד.

אעדכן.

5. Welcome to the Black Parade מבוצע בסגנון norteño. מה זה norteño  אתם שואלים? אה הא! גם אני לא ידעתי, אבל חיפוש מהיר גילה שזה סגנון מוזיקה מצפון מקסיקו\דרום טקסס שמזוהה עם שבט הנורניו שחי שם.