המדף הז'אנרי: The Running Grave – גיי' קיי רולינג, סדרת קורמורן סטרייק ספר 7

[ביקורות על ספרים 1-4, 5 ו-6 בסדרה]

The Running Grave, הספר השביעי בסדרת קורמורן סטרייק, הוא הספר הכי טוב בסדרה עד כה. נקודה, סוף פסוק, סימן קריאה. מדובר בספר על סף המושלם בז'אנר הספרות הבלשית, ואם יש בו פגמים, אני לא מצאתי אותם.

חתיכת הצהרה, נכון? בטח אחרי שהספר החמישי בסדרה, Troubled Blood [ביקורת], הוכתר כיצירת מופת. אבל הספר החדש כל כך הרבה יותר טוב, שהוא גורם ל-Troubled Blood להראות כמו מותחן של רם אורן.

[אגב, וידוי: אני לא סובל את הביקורת שכתבתי על Troubled Blood.  ביקורת איומה ונוראית. היא נכתבה בתקופת סגרי הקורונה כשהראש שלי לא היה מאופס.]

The Running Grave יצא לאור ב-26 לספטמבר, וב-30 לספטמבר כבר סיימתי לקרוא את כל 960 העמודים שלו. לא, לא עשיתי מרתון קריאה לתוך הלילה, אני בתקופה עכשיו שאני לא יכול להרשות לעצמי לילה בלי שינה, אלא שכל כך נקשרתי לספר וקראתי אותו בכל חלון מת שהיה לי במהלך היום, אפילו אם זה חלון של חצי דקונת בו אפשר להספיק רק עמוד אחד.

לא קראתם מעולם ספרים של קורמורן סטרייק? אז טוב, לא תתחילו הרי בספר השביעי. תקראו את הביקורת על ספרים 1-4, ותזכרו שהסדרה אמנם מתחילה בין טוב לטוב מאד, אבל הופכת להיות מדהימה רק מספר 5 ומעלה.

כן קראתם את ששת הספרים הקודמים? אוהו! איזו הנאה מחכה לכם בספר 7!

כדי לאזן קצת,  הנה הפגמים היחידים שמצאתי ב-The Running Grave:

א. הנושא הוא כתות דתיות. יש את אלו שזה או לא כוס התה שלהם או אזהרת טריגר עבורם.
ב. הוא ספר אכזרי מאד, כי בואו, מדובר בכתות דתיות שלא מנוהלות ע"י דובוני איכפת לי בדיוק.
ג. הוא נכתב ע"י ג'יי קיי רולינג, סופרת מחוננת שבשנים האחרונות החליטה מאיזשהי סיבה להתחיל להביע דעות פוליטיות ולהרוס את שמה הטוב. למה? למה?? יש אנשים שמחרימים אותה בעקבות זה. אני אישית לא, אבל היות והנושא נטחן מספיק בביקורות קודמות, כולל בתגובות, לא אתייחס אליו כאן.

הביקורות נטולת ספויילרים, אני בעיקר מתכוון ללהג קצת על נושאים שהספר עוסק בהם.

בואו נתחיל בלדבר קצת עלי.

עברתי חוויות  קשות בחיים בחיים וגם עברתי חוויות טראומטיות  – והן לא אותו הדבר! חוויות טראומטיות לא תמיד נראות קשות בזמן אמת, אבל בדיעבד הן משאירות שריטה בנשמה שרודפת אותי שנים קדימה.

אחת החוויות הטראומטיות הייתה שנת הדוקטורט הראשונה בברלין. נסעתי לברלין לעשות דוקטורט במתמטיקה, ומהר מאד מצאתי מנחה שהייתה איתו כימית עבודה מצויינת והחמיא לכשרון שלי. כן, שמעתי סיפורי אימה על קבוצת המחקר שלו, אבל חשבתי שאני יודע להסתדר עם אנשים קשים, יהיה בסדר.

לא היה בסדר. זה התחיל בקטנה, עם חוקים על ארוחת צהריים קבוצתית או נסיעה משותפת באוטו להרצאה, המשיך מחוקי התנהגות בשעות הקפה של הקבוצה והסמינרים, והמשיך לאבסורדים קטנים כמו איך לפתוח חלון בצורה הנכונה. חריגה מהחוקים נתקלה בנזיפות, סנקציות חברתיות וענישה.

הרגשתי כמו השפוי היחיד בבית משוגעים, נכנסתי למריבות, דכאונות, וכאבי בטן. פיתחתי חרדות וירדתי במשקל. אחרי שנה, במהלך חופשה בישראל, קיבלתי מייל שמודיע שעוד יומיים מבקר את הקבוצה במפתיע מתמטיקאי מחו"ל. חוקי הקבוצה ברורים: על כולם לזנוח את עיסוקיהם, אפילו אם זאת חתונת אחותם (סיפור אמיתי) ולחזור לפגוש את האורח. כי הקבוצה תמיד מציגה לאורחים מבחוץ חזות אחידה, סקרנית ונלהבת.

סירבתי לגדוע את החופשה, הודיעו שקיבלתי עונש כבד, הודעתי בחזרה שאני פורש. כמה חודשים אחרי זה התחלתי דוקטורט חדש עם מנחה נהדר שאותו סיימתי עד הסוף.

השנה הזאת רודפת אותי עד היום, ודברים קטנים, כמו להיכנס לאוטו בלי לשים את תיק הגב בתא המטען, אחד מחוקי הבסיס חסרי ההגיון אך החשובים מאד של הקבוצה, גורמים לי חוסר נוחות. אני גם מאוכזב מעצמי שנכנסתי לסיטואציה הזאת, וגם מאוכזב שלקח לי שנה לפרוש, במקום חודש. מה שכן, למדתי לקח חשוב  על יכולתה של התנהגות קבוצתית לכופף את המציאות, ולהוציא אדם מאיפוס.

[הערה: כתבתי על הסיפור בעבר בביקורת על הכבאי של ג'ו היל. עוד אחת מהביקורות הגרועות שהעליתי בבלוג. לביקורת הזאת ספציפית אין תירוץ]

The Running Grave נפתח בחילופי דברים בין בחור צעיר שהצטרף לכת דתת לבין הוריו המודאגים.

האמא מודאגת בחום, האבא מודאג באגרסיביות, הבן עונה כמו פנאט מתלמד. לקורא הנבון ברור מי צודק ומי קצת קוקו. באחד המשפטים הכואבים במכתבו, אומר הבן "תווית האוטיסט שהמערכת הדביקה לי נועדה להצדיק את רמות השליטה שנכפו על חיי". הניסוח הפורמלי מסגיר שזה משפט שנובע ממנטרה של כת.

בצערו כי רב פונה האבא  ללשכת הבלשים של קורמורן סטרייק שיחקרו את הכת, ואולי ימצאו דרך להוציא את הבן משם.

מי שמובילה את החקירה היא רובין, וכמו תמיד, היא יותר גיבורת הספר מאשר סטרייק. למה קוראים לסדרה קורמורן סטרייק ולא רובין אלקוט? כנראה מאותה הסיבה שזה הארי פוטר ולא הרמיוני גריינג'ר.

הייתה לאותה השנה בה ביליתי בקבוצת המחקר בברלין ריח כזה, מין טעם מתכתי בפה והרגשת פחד קבועה בבטן מכווצת. אותו הריח והטעם יש במאות העמודים בהם רולינג פורשת את עולם הכנסייה ההומנית האוניברסלית. זה התיאור הכי טוב שראיתי אי פעם ללמה אנשים בוחרים להצטרף לכת, למה הם נשארים מרצון, ולמה כמעט בלתי אפשרי לעזוב מהרגע שנטמעת.

למעשה, אני די בטוח שרולינג *קודם* רצתה לכתוב ספר על כת דתית, ורק אחרי זה חשבה איך מכניסים לזה עלילה בלשית. לכן לוקח בערך חצי ספר, אולי יותר, עד שמבינים מה התעלומה הבלשית בסיפור. אני מניח שיש שיראו בזה פגם, אבל לי זה לא הפריע.

בקשר לאיכות, מדובר בתעלומה הבלשית הכי טובה של ספרי סטרייק עד עכשיו. יש בה טוויסטים, גילויים, רמזים – וסוף מפתיע שגם לא צפיתי אותו עד הרגע האחרון, וגם נראה הגיוני לגמרי בדיעבד. סדרת קורמורן סטרייק הייתה עד עכשיו סדרה בלשית מופתית עם עלילות בלשיות בינוניות מאד (כן! זה יכול להיות!). רולינג העלתה פה לגמרי רמה, איפה זה היה עד עכשיו?

כל ספר סטרייק מורכב מארבעה רבדים. שניים עיקריים: העלילה הבלשית, וסיפור הרקע (פה, כת דתית), ושניים משניים, סיפור מערכת היחסים של סטרייק ורובין, וסיפורי הצד של צוות הסוכנות הבלשים.

גם בשני הרבדים המשניים רולינג העלתה רמה. כאילו, לא בסיפור של סטרייק ורובין, שהיה ונשאר סיפור אהבה עדין ויפייפיה ואין ממש רמה להעלות שם, אלא בסיפור של שאר צוות התמיכה. אחרי הספר הזה הן דמויות הרבה יותר מעניינות פתאום. בעיקר מפתיע הזרקור שמקבלת פאט, מזכירת הסוכנות הבלשית. כל כך אהבתי אותה שאני אחבק בחום את הרעיון של סדרת ספין-אוף בכיכובה של פאט, למרות שרולינג בטח תקרא לסדרה על שם בן זוגה של פאט.

14 ספרים של ג'יי קיי רולינג קראתי עד היום, שבעה של הארי פוטר ושבעה של סטרייק, ואני עדיין מנסה להבין מה עושה אותה כל כך טובה. היא לא עמוקה כמו בוריס אקונין, זה בטוח. אבל מה כן יש בה?

הנה מה: רולינג יודעת לכתוב דמויות בצורה שכמעט ניתקת מהגוף שלה. כל דמות היא כל כך אדם נפרד, שקשה להאמין שכתבה אותן סופרת אחת. רולינג גם יודעת לחבר סיפורים והדמיון שלה יותר פורה ויפה משל כל אחד אחר.

אבל יותר מכל, לפחות בסדרת סטרייק, רולינג יודעת לתאר רגעים בדיוק של מזמל מנתחים. בכמה משפטים, כמו משיכות מכחול של רב אמן, היא מתארת סצינה של ילדה בת שנתיים שמתלהבת ממדבקות צבעוניות. בכמה פסקאות היא כתבה את סצינת האקשן הכי טובה שקראתי מאז Jade City [ביקורת].

כששמעתי שיוצא ספר חדש של סטרייק עם כמעט אלף עמודים ישר הנמכתי ציפיות. עברה כולה שנה מאז הספר הקודם, וגם הוא לא היה מדהים. ניגשתי ל-The Running Grave בשיא הסקפטיות, בחנתי אותו בשבע עיניים מצפה לאכזבה, אבל בסוף 960 העמודים שלו אני מודה שהתבדיתי, זאת יצירה מדהימה.

[The Running Grave – ג'יי קיי רולינג תחת השם רוברט גלבריית', 960 עמודים, 2023]