המדף הז'אנרי: סנדמן סלים – ריצ'רד קדרי והמוריארטי האחרון – צ'רלס וולי

המדינה בתקופה באסה והמצברוח של כולם גם ככה זפת, אז אף אחד לא יתבאס יותר על צמד "ביקורות", בעצם, יותר הערות, על שני ספרים לא מוצלחים לטעמי.

לכל אחד מהספרים האלה יש קהל מעריצים אדוק, ובכלל ניגשתי לקרוא אותם כי שמעתי שהם ספרים מצוינים. כאמור, לא התחברתי אליהם, ואחד אפילו לא סיימתי לקרוא עד הסוף, שזה אירוע נדיר אצלי. אז אני בא להסביר מהר למה, בלי לנתח אותם יותר מדי. אם אתם מעדת המעריצים, אל תעלבו, אבל כן תסבירו בתגובות מה אהבתם בהם.

סנדמן סלים – ריצ'רד קדרי (2009, 388 עמודים)
הראשון בסדרת ספרים על טבעיים שנחשבת לאחת הידועות בז'אנר. אני בכוונה אומר "הידועות" ולא "הטובות", בגלל שלמרות שכולם מכירים אותה, היא לא מופיעה באף אחת מרשימות "הספרים העל הטבעיים הטובים ביותר" שראיתי.

ספרים על טבעיים, בטח אלו המודרניים, הם ספרי פנטזיה שמבוססים על אלמנטים כמו ערפדים, אנשי זאב, מלאכים ושדים. למרות שזה לא הז'אנר האהוב עלי, בלשון המעטה, יש שם כמה יצירות מהממות, כמו הסדרה "על טבעי" או הספר House of Earth and Blood שהשתפכתי עליו פה בתחילת השנה [ביקורת].

סנדמן סלים הוא ג'יימס סטארק, איש שנשלח לגהנום בגלל בגידה של "חברים" שלו, בילה שם 11 שנה בתור מתנקש, ועכשיו הצליח למצוא דרך חזרה ללוס אנג'לס שבארצות הברית שבכדור הארץ. התוכנית שלו היא לאכול הרבה אוכל קליפורני אסלי ולהתנקם בכל מי שבגד בו. בדרך הוא פוגש בכל עולם העל טבעי, ובדר"כ גם מנסה לדקור, לירות או לערוף את ראשו.

כשסנדמן סלים יצא ב-2009 הגירסא הנוכחית של ז'אנר העל טבעי הייתה בשיאה, עם כל מיני סדרות ספרים כמו בני הנפילים, דמדומים או הארי דרזדן שהביאו את הז'אנר לפופולריות חדשה. סנדמן סלים הציע גירסא אולטרה אלימה וקצבית של הז'אנר. העקרון של סנדמן סלים הוא מצמצתם? פספסתם עקירת לב של מישהו.

הבעיה היא שחוץ מאלימות קיצונית ודמות עם שנינות סטנדרטית אין לספר כלום להציע. אני בטוח שב-2009 זה היה מקורי, ואני גם בטוח שאם הייתי קורא את זה אז הייתי מעריך את המאמץ שנעשה בלכתוב ספר כזה, אפילו אם לא הייתי נהנה ממנו. אבל כיום זה נראה כמו משהו שהנפיק AI אחרי שביקשתם ממנו "ספר על טבעי אורבני אלים ומלא אקשן". גנרי גנרי גנרי.

ההתרשמות שלי מאירופה, בה אני חי, היא שהסיבוב הנוכחי של העל טבעי כמעט הסתיים. אני כבר לא שומע על סדרות להיט חדשות שמפוצצות את העולם. תשומת הלב של בני הנוער כיום עברה לאנימה, וספרי העל טבעי עברו לשוליים.

המוריארטי האחרון – צ'רלס וולי (2014, 305 עמודים)
ראשית, גילוי נאות. קראתי רק 50% מהספר כך שיש מצב שהוא משתפר מאד בהמשך, לכו תדעו. התכוונתי לקרוא אותו עד הסוף, אבל אז התחלתי ספר בלשי בריטי אחר שהיה כל כך הרבה יותר מוצלח מהמוריארטי האחרון, וחשבתי שהחיים קצרים מדי לספרים לא טובים.

ב-1 לינואר 2023 נכנס שרלוק הולמס באופן מלא לרשות הציבור, וזה אומר שמאותו הרגע רשאי כל העולם ואחותו או אחיו לכתוב סיפורי הולמס חדשים. זמן קצר אחרי זה ראיתי ביקורת חיובית מאד על המוריארטי האחרון, ספר בכיכובם של שרלוק הולמס וג'ון ווטסון, וניגשתי לקרוא אותו. הבטיחו לי שזאת תוספת ראויה ליצירה הכללית סביב הולמס.

לא הסתכלתי על שנת הפירסום של הספר, אז חשבתי בטעות שהוא נכתב בגלל שהולמס ברשות הציבור. בדיעבד הוא יצא ב-2014 ואני מניח שקיבל אישור מהיורשים של קונן דויל. מה אני אגיד לכם, ארתור קונן דויל קשישא לא היה מתגאה בטעם הספרותי שלהם אם לזה הם נתנו אישור.

בעוד שהולמס של קונן-דויל הוא גאון בעייתי, מין קוסם קוגנטיבי כזה שעושה קסמים מדהימים בנונשלנטיות ופותר בעיות סבוכות בצורה מבריקה, הולמס של צ'ארלס וולי הוא פוץ נפוח שלא מפספס שום הזדמנות לדרמטיות מוגזמת ובעיקר מלא מבטים וחיוכים מסתוריים שאומרים "הממ, אני יודע הכל ואתם לאאאאא, נה נה ונה ונה".

האובר דרמטיות הזאת מתחילה מהעמוד הראשון של הספר, כשהולמס ווטסון מוזעקים באמצע הלילה לפגישת חירום של הקבינט הבריטי בהשתתפות ראש הממשלה. הסיבה? אמריקאי צעיר שעובד אצל איל ההון האגדי ג'ון רוקפלר, נרצח, והממשלה חושבת שזה עלול לעלות לה בהסכם פוטנציאלי עם רוקפלר וג'יי.פי מורגן (עוד דמות תעשייתי אגדית מודרנית מהמאה ה-19).

תגידו, בשביל זה מעירים את הקבינט באמצע הלילה?! בשביל רצח שעלול לחבל בהסכם עסקי? כאילו, חוץ מהרצון של לייצר דרמה מעושה, מה הדחיפות הגדולה פה שאי אפשר לחכות כמה שעות ולתת לאנשים לישון כמו נורמאלים? הספר לא מסביר, אבל הוא כן טורח להדגיש, שוב ושוב, כמה כולם מתוחים וכמה העניין גם סודי וגם חשוב.

מפה הדברים מתדרדרים. ראשית, באמת שלא ברור לי מה התעלומה. כאילו כן, מישהו רצח את האיש הצעיר המסכן, אבל הסיבה ברורה לכך ברורה לגמרי: הוא נהרג ע"י העולם התחתון בנסיון לחבל בהסכם עסקי. מי הרג אותו בדיוק מהעולם התחתון? לא יודע ומה זה משנה לי? אין שום מתח בשאלה איזה מהמתנקשים של הארגון לחצו על ההדק במקרה ספציפי זה או אחר – כולם רוצחים בגדול ומקומם של כולם בכלא.

לסיפור מצטרף קאדר גדול של דמויות, שכולו איכשהו קשור או לעבר של הולמס, או לעבר של ג'יימס מוריארטי, ובדר"כ, בצירוף מקרים קוסמי מעצבן במיוחד, לעבר של שניהם. הספר כאילו בא להראות שהולמס ומוריארטי היו יריבים מרים מאז גיל הגנון, וזה לא סוג הצירוף הקוסמי שלמדנו לצפות משרלוק הולמס.

אני יכול להמשיך ולהמשיך, החקירה משעממת לגמרי, הדיאלוגים כל כך על הפנים שלרגע חשבתי שאני צופה בסדרה מצוירת לילדים בני 6. הקסם היחיד שיש לספר להציע זה שלדמות הראשית קוראים "שרלוק הולמס".

באופן נדיר הפסקתי את הספר באמצע. אם יש בקהל אנשים שקראו אותו ואהבו, אשמח לשמוע למה. לא בקטע מתריס או מזלזל, אלא בקטע שאני באמת שמח לדעת מה פספסתי.