יומיות 12.11.2023: חמישה שירי משוררים שאהבה נפשי

לאוסף כלי האסקפיזם שלי הצטרף משחק מיקי מאוס אלמוני לפלייסטיישן מ-1996, Mickey's Wild Adventure שמו. הוא בעצם גירסא למשחק נינטנדו מ-1994. הגעתי אליו בטעות, ולמרות שמשחקי פלטפורמה זה לגמרי לא כוס התה שלי, התאהבתי.

במשחק, מיקי עובר "מסע" בין שלל אבני דרך בקריירה שלו, החל מ-Steamboat Willy, הסרטון הראשון שהיה בשחור לבן, ועד סרט מיקי מאוס מ-1990, כמה שנים לפני שהמשחק יצא. כל שלב הוא סרטון קצר קלאסי אחר של מיקי.

אני לא מחובבי מיקי וגם לא מחובבי דיסני, כנראה שהדבר שהכי אהבתי שיצא מוולט דיסני זאת בכלל הביוגרפיה שלו  [ביקורת], אבל התמימות של מיקי מתאימה לי כרגע. צריך לאמר גם מילה טובה למפתחים, Traveller's Tales, שבשנות התשעים פיתחו שלל משחקי דיסני\פיקסר כמו צעצוע של סיפור ומחפשים את נימו. המשחק של מיקי דורג ב-1995 ע"י המגזין טוטאל במקום ה-54 במשחקי ה-SNES הטובים בכל הזמנים.

הנה המשחק מתחילתו ועד סופו.

1 . ביקרתי בוורשה חבר אינטלקטואל אמיתי שהוא שילוב של ישראלי-יהודי-אוקראיני-פולני ומצליח להביא את הטוב מכל תרבות. דיברנו על איך כל אדם מגיב לאירועי החודש האחרון, והוא הקריא לי את השיר "תרומה לסטטיסטיקה" של המשוררת הפולניה ויסלבה שימבורסקה, זוכת פרס נובל לספרות.

א. תרומה לסטטיסטיקה – ויסלבה שימבורסקה
הנה ארבעת הבתים הראשונים של השיר, יש יותר (הגירסא המלאה בעברית פה):

מִכָּל מֵאָה אֲנָשִים
יוֹדְעִים הַכֹּל טוֹב יוֹתֵר
– חֲמִישִים וּשְנַיִים,

הַסְסָנִים בְּכֹל צַעַד
– כִּמְעַט כֹּל הַשְּאָר,

מוּכָנִים לְסַיֵיעַ
אִם זֶה לֹא יֶאֱרַך
– כְּדֵי אַרבָּעִים וְתִשְעָה

טוֹבִים תָּמִיד,
שֶכֵּן אֵינָם יְכוֹלִים אַחֶרֶת
– אַרְבָּעָה, אוּלַי אַף חֲמִישָה

ב"תרומה לסטטיסטיקה" מגכיחה שימבורסקה את הנטיה של מדעי המידע המודרניים לתת ערך מספרי מוחלט לתופעות לא מדידות, אבל בדרך מנסחת שורה של חוקים סוציאליים שנראים לי נכונים לחלוטין.

התאהבתי ישר בשיר, ברעיון ובביצוע והחלטתי שהוא אחד מחמשת שירי המשוררים האהובים עלי אי פעם. ההחלטה הזאת עוררה צורך לבחור את שאר חמשת השירים, אחרת אני סתם אראה מגוחך בפני האני הפנימי שלי.

אני אדם שאוהב שירה אבל  לא קורא ספרי שירה או הולך לערבי שירה. אני מאמין ששירים טובים ימצאו דרכם אלי , כמו ש"תרומה לסטטיסטיקה" מצא. לכל שיר שאנקוב ברשימה יש רקע בו הוא מצא אותי, למרות שעל פי רוב זה אישי מדי בשביל לחלוק על גבי אתר זה.

ב. אל מלא רחמים – יהודה עמיחי
מעטות בעברית שירות הפתיחה היפות מאלו (גירסא מלאה).

אל מלא רחמים,
אלמלא האל מלא רחמים
היו הרחמים בעולם ולא רק בו.

אני יכול לכתוב ניתוח ארוך על אל מלא רחמים, הוא שוזר את יופי הפרחים בזוועות המלחמה, וזורק פתאום סתם ככה משפטים נהדרים כמו "אני שמשתמש רק בחלק קטן מן המילים במילון". אבל בסופו של דבר אלו שלוש שורות הפתיחה המופלאות של השיר שעושות אותו עוצמתי כל כך.

ג. לא יכולתי לעשות כלום – יונה וולך
כנראה השיר עם הביצוע המוזיקלי הכי מפורסם ברשימה. ניסיתי לא לכלול כאלה, כי מוזיקה מעררת את השיפוט לגבי שירה, אבל לא יכול לעשות כלום מלווה אותי בכל כך הרבה סיטואציות בחיים ש, נו, לא יכולתי לעשות כלום וסתם ככה להתעלם ממנו (גיחי גיחי).

מדובר בשיר שכולו תחושת החמצה (גירסא מלא).

לא יכולתי לעשות עם זה כלום
אתה שומע לא יכולתי לעשות מזה כלום
זה היה אצלי בידים
ולא יכולתי לעשות עם זה כלום
ולא יכולתי לעשות מזה משהו

את השיר כתבה יונה וולך על החמצות חייה, הכישרון, האהבה והיכולת להמשיך לחיות שפוספסה. מה שמדהים זה שלמרות שאני יודע מודע לכך שזה שיר על פספוס, אני מדקלם אותו לעצמי דווקא במצבים הפוכים. מצבים בהם עשיתי את כל מה שיכולתי במסגרת כישרוני ועדיין נכשלתי, ועל כן "לא יכולתי לעשות עם זה כלום" מבחינתי זאת לא תחושת החמצה, אלא תחושת מיצוי והשלמה, כי יש מצבים שכל הכשרון והמאמץ בעולם לא יוכלו להם.

ד. מנגד – המשוררת רחל
עוד שיר של עוד משוררת עברית גדולה, רחל. נקפוץ ישר לבית הראשון (הגירסא המלאה).

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

עצב נבו. צירוף של שתי מילים שמכילות בתוכן כל כך הרבה חוכמה אנושית, מטען תרבותי וידע.

משימת חייו של משה רבנו הייתה להוביל את העם לארץ ישראל, אבל כולם יודעים שהוא עצמו לא זכה להיכנס בשערי הארץ. על סף מותו השקיף משה על ארץ ישראל מפסגת הר נבו בזמן שהאל מודיע לו שלא יזכה לדרוך על אדמתה. זהו רגש אכזבה כל כך גדול, ציפיה של תקופת חיים שמסתיימת בהשקפה על קו הסיום במקום בקו הסיום עצמו. עצב של התנפצות תקוות בצורה האכזרית ביותר.

להרבה תרבויות יש דרכים לבטא התנפצות ציפיות. בגרמנית קוראים לזה Weltschmerzen, ואפילו בעברית יש פתגם נוסף "כגודל הציפיות – גודל האכזבות". אבל שום ניסוח לא מכיל בתוכו כל כך הרבה מטען כמו "עצב נבו".

ה.גאווה – דליה רביקוביץ'
עוד ענקית של השירה העברית, יש פה רשימה מאד נשית. הזכרתי את גאווה בעבר באתר בסיפור על בני זוג שהכרתי בוורשה, בהן האשה הייתה סלע חזק מלא גאווה אבל היה נדמה לי שהיא מסתירה סדקים שעוד רגע ישברו לרסיסים.

השיר גאווה מספר על,הממ, מספר על, אני לא בטוח איך להסביר את זה בקצרה. טוב, אין לי ברירה חוץ מלצטט את השיר המלא והמופלא הזה:

אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,
וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה.
שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקֹּר,
שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,
כִּמְעַט נוֹצָר רֹשֶם שֶׁל שַׁלְוָה.
אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.
מֵעֵין גַּאֲוָה.
שָׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה.
מִי שֶׁעָתִיד לְְְשַׁבֵּר אוֹתָם
עֲדַיִן לֹא בָּא.
וְאָז הָאֵזוֹב מְשַׂגְשֵׂג, הָאַצּוֹת נִגְרָשׁוֹת וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,
וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְּנוּעָה.
עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים
יָבוֹא וְיֵלֵךְ.
וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.
אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.
וּמַה גַּם אֲנָשִׁים.

אני לא סלע גאוותן, נהפוך הוא. כל מי שראה אותי במצבים קשים, או אפילו מצבים בינוניים או כמעט קלים, יודע שאני חולק ומתלונן ומתייעץ ולא משאיר כלום בפנים. אי אפשר להאשים אותי בגאווה, אם כבר אז בכנות בוטה או זיקוק כאב למילים קשות.

אבל אני לא עץ במדבר ולא חי לבד, והחיים שלי מוקפים באנשים שנראים כמו איתנים כמו סלע, אבל אני יודע שהם מסתירים סדקים. כבר הרבה פעמים ראיתי אנשים מתנפצים ברגע אחד, וכל פעם ופעם הכרחתי אותם לקרוא את השיר "גאווה".

בני הזוג עליהם סיפרתי בפעם הראשונה שהזכרתי את גאווה בבלוג נפרדו כבר, אבל אני לא יודע איך זה השפיע על האשה שם.

ו. הצוהר – ניצן מינץ
כן כן, אני יודע שהבטחתי לבחור רק חמישה שירי משוררים אהובים עלי, אבל בסוף יצאו שישה בגלל שחוקים כולה נועדו לגרום לך לחשוב לפני שאתה שובר אותם. את זה אגב, לא אני אמרתי, אלא טרי פראצ'ט.

הראייה הזאת שחוקים, כולל חוקים של הכנסת, הם לא הוראות קשיחות שחייבים תמיד לציית להם היא חלק גדול מהפילוסופיה שלי. החוק תמיד מופשט, אבל המציאות גשמית ומורכבת. מדינה דמוקרטית טובה היא כזאת בה אזרחים יכולים לשבור את החוק לפעמים ולא יאונה להם כל רע. חוקי המדינה אמורים לרדוף אחרי התנהגות האזרחים, ולא לכפות עליהם בכוח, רק ככה יכולה תרבות להתפתח.

סטיתי מהנושא, סליחה. נחזור ל"הצוהר", שב-13 מילים מצליח לדחוף לתוכו החמצה, אכזבה, עצבות והתפקחות. אבל אלו לא רק המילים, אלא גם ההצגה של השיר, בתור גרפיטי על מה שנראה לי כמו דלתות קונטיינר צבועות ורוד, ולידם ציור של אשה בלי ראש, מה שמאד מתאים לטקסט של השיר. השיר כבר הופיע בעבר באתר.

זאת פשוט אמנות מושלמת ותמונה שאני מביט בה שוב ושוב במין תחושת יראה של פליאה וייראה, איך יצרה מישהי משהו כל כך פשוט ומושלם?

תרגום של השיר לאנגלית הופיעה ב-2015 בברלין, אבל הוא לא משתווה לגירסא המקורית. קשה לתרגם שירה, ודווקא בגלל זה ראוי להעריך את ויסלבה שימבורסקה, שאיתה פתחנו את הדיון היום. קראתי את השיר גם במקור הפולני, ושם מעבר לתוכן גם בולטת מלאכת הנדסת השפה. אבל שימבורסקה לכדה משהו גדול יותר מצירופי מילים בשיר שלה, מין סוג של אמת אנושית אוניברסלית שמתרגמת לכל השפות.

על יכולות כאלה מקבלים פרסי נובל.

2. הפורטפוליו של Cycle Circle מבייג'ין הוא שילוב מופלא של נוף מאושר בצבע תכלת וירוק יחד עם תחושת כיסופים למשהו שנעלם באופק.

3. גיל קלעי העלה פוסט עם כמה חידות לוגיות, סתם ככה כדי לנסות להסיח את הדעת מהמציאות. יש שם חידות מצוינות.

4. במעבד מזון עלתה ביקורת על קולינריה תל אביבית בימי מלחמה, ומה אתם יודעים, מסתבר שזה בדיוק מה שהייתי צריך עכשיו.

5. תחת הכותרת הסנסציונית, האם חוק פיזיקלי חדש תומך בתיאוריה שאנחנו חיים בסימולצית מחשב?, מספרים ב-phys.org על הגילויים החדשים בתחום "דינמיקת המידע". למי שלא יודע, ואני לא ידעתי עד לפני עשר דקות, דינמיקת המידע הוא תת-תחום של פיזיקה שמניח שלמידע יש משקל – ואני מדבר פה על משקל אמיתי שאפשר למדוד – ושכל חלקיק בייקום שומר אינפורמציה לגבי עצמו ולכן יש לו משקל (כמו שהגוף שלנו שומר אינפורמציה בצורת DNA).

הסופרסטאר של התחום הוא ד"ר מלווין וופסון. ב-2022 ניסח וופסון חוק חדש של פיזיקה, "החוק השני של דינמיקת המידע". החוק גורס שהמידע של חלקיק נשאר קבוע או קטן לאורך זמן, כלומר, חלקיקים לא יכולים "ללמוד", המידע שהם מתחילים איתו זה מה שיש להם.

למרות הקונספט הסנסציוני והמוזר, הראיון עם וופסון מעניין מאד. אם יש לכם עשר דקות לראות משהו חדש, תעיפו בזה מבט.

6. אחד הנושאים החמים בעברית כיום, וגם בפולנית וגרמנית אגב, זה נושא בגידת השמאל הרדיקלי העולמי. כלומר, איך השמאל העולמי, שלכאורה חולק את אותם ערכי הומניזם וליברליות כמוני, מביע דעות אנטישמיות מבוססות על דיסאינפורמציה וסיסמאות שקשה לי לשמוע? מבקר הספרים אריק גלסנר כתב כמה מילים על הנושא. הוא לא מאד ידידותי לשיח החדש של מדעי הרוח.