המדף הז'אנרי: Nettle & Bone – ט. קינגפישר

שישה רומנים היו מועמדים השנה, 2023, לפרס ההוגו. את כולם או קראתי או קראתי ספרים קודמים מאת הסופרים שלהם. מבין אלו שקראתי יש את The Kaiju Preservation Society של ג'ון סקאלזי שגם זכה בפרס הלוקוס [ביקורת]. ספר נחמד, ולא יותר מזה. ויש את פצצת החמידות Legends & Latte של טרוויס בלדרי [ביקורת] שבתוך ליבי קיוויתי נורא שיזכה בפרס.

מי עוד במועמדים? The Daughter of Doctor Moreau של סיליביה מונרו-גרסיה, שמאד אהבתי את ספר האימה הגותי הקודם שלה Mexican Gothic [ביקורת]. ההמשך לגדעון התשיעית [ביקורת] שמאד לא אהבתי, וספר חדש למרי רובינט קובל, שכל כך לא אהבתי את The Calculating Stars [ביקורת] שלה שאני לא מתכוון לקרוא אותו.

מי שבסוף זכה הוא המועמד האחרון, Nettle & Bone (סרפד ועצם) של ט. קינגפישר. זה נורא שימח אותי. קראתי יותר מוקדם השנה את Paladin's Grace של אותה הסופרת [ביקורת] והוא היה אחלה ספר. חיובי, מקורי, כתוב בחן ובמיומנות, מהודק ובעיקר – כיפי.

היות ו-Nettle & Bone זכה בפרס ההוגו קיוותי שהוא עשה את קפיצת המדרגה שקינגפישר הייתה צריכה כדי לעבור מספר טוב מאד לספר מופת. בכל זאת, זכייה בהוגו הופכת ספר באופן מיידי לקלאסיקה.

כמה שעות מאוחר יותר, Nettle & Bone הוא ספר קצר מאד, אני יכול לאמר שזה לא המקרה. Nettle & Bone הוא אגדה למבוגרים. כמו הספר הקודם של קינגפישר הוא כתוב בהמון חן, מקורי ומהנה. עם זאת, אין לו טיפת ערך מוסף מעבר להיותו אגדה קסומה. הוא לא עמוק, לא סוחף בצורה יוצאת דופן, לא מבריק ולא כלום – פשוט אגדה קסומה וזהו.

האם זה מספיק כדי להמליץ על הספר? כן, וודאי. בטח אם אתם אוהבים אגדות למבוגרים סטייל קורלין או הספרים של נעמי נוביק. אבל האם זאת איכות של ספר שזכה בהוגו? לא ממש.

התיאוריה שלי לגבי למה הספר זכה היא כזאת. לפני עשור, ב-2013 החל מאבק פוליטי בפרס ההוגו בין קבוצת שמרנים שקראה לעצמה Sad Puppies לבין הציבור הליברלי של המדב"פ. התוצאה היא שבשנים שעברו מאז הספרים שזכו בהוגו, להרגשתי לפחות, זכו בו לא פחות בגלל שיוך פוליטי מאשר בגלל איכות.

אבל זה 2023, ולכולם נמאס מזה שפוליטיקה נכנסה לכל חור של החיים שלנו. אני מתלונן על זה כבר שנים אבל סוף סוף העולם הדביק אותי. כאילו, באמת, אי אפשר לחיות כשלכל אספקט של החיים דוחפים איזה מאבק פוליטי? זה מדע בדיוני ופנטזיה, תנו להיות קצת אספקיסטיים.

מה שאנחנו רואים השנה לדעתי זאת ריאקציה לזה. כשספר בינוני כמו The Kaiju Preservation Society זוכה בפרס הלוקוס, זה בגלל געגוע לעבר תמים יותר ולא בגלל שהוא מדהים. על אותו המשקל, כשאגדה מודרנית טהורה ובלי טיפת אמירה פוליטית (או אמירה בכלל) כמו Nettle & Bone זוכה בפרס ההוגו, זאת בעיקר אמירה של הקהל שרוצה קצת לברוח לעולם התמים של האגדות, ולא להיות שקוע כל היום במאבקי אידיאולוגיה.

מרה היא נסיכה. לא נסיכת דיסני מהאגדות, אפילו לא נסיכת דיסני מודרנית שהיא ייצור מלא תושיה ויוזמה. מרה היא יותר נסיכה שלא רוצה להיות נסיכה, ולכן היא הולכת להיות נזירה פשוטה ומשעממת במנזר פשוט ומשעמם.

אם מרה הייתה הדמות היחידה בסיפור הוא היה מסתיים פה. נדמה שלמרה אין באמת שאיפות בחיים, והיא לגמרי מסתפקת בזה שיעזבו אותה במנוחה לסרוג.

מצד שני, יש למרה אחות שנשואה לנסיך אכזר שמתעלל בה. מרה, נשמה טובה, לא יכולה לסבול את זה, ומחליטה לצאת מאיזור הנוחות שלה ולמצוא דרך להרוג את הנסיך. כדי לעשות את זה היא ניגשת למכשפה זקנה שמדברת עם רוחות, היא טווה גלימה ממחט מסרפדים, בונה כלב מעצמות, מוסיפה לחבורה לוחם שנלכד ע"י פיות וקוסמת ביישנית, וביחד הם יוצאים להרוג את הנסיך.

לשום דבר ממה שכתבתי אין הגיון, באמת. אפילו לחבורה של הקוסם מארץ עוץ היה יותר הגיון מ"גלימת סרפדים" ו"כלב מעצמות". זאת פשוט איזושהי תמונה מנטאלית שעלתה לסופרת בזמן שהיא קנתה במכולת – מילים שלה, לא שלי – והיא החליטה להפוך אותם לסיפור.

חוסר ההגיון הזה הוא מה שמאפשר לאגדה להתעלות מעל מטענים תרבותיים. כלב מעצמות זה ימין או שמאל? גלימת סרפדים קשורה למדוכאים או למדכאים? מדובר פה באגדה שאפשר לספר בכל מקום, מהקמפוסים של אוניבסיטאות עילית בארה"ב, דרך בתים בעזה ועד כפרים ברוסיה וסין.

ט. קינגפישר כותבת מקסים. לפעמים יוצא לה מצחיק מאד, לפעמים עמוק וחכם, ותמיד תמיד יש חן בכתיבה שלה. אין דמות שלה שאפשר לא לחבב.

עם זאת, יש שתי בעיות שאני מוצא אצל קינגפישר. הראשונה היא שהסיפור הרומנטי ב-Nettle & Bone הוא העתק כמעט מדוק לרומן שהיה ב-Paladin's Grace. כאילו זה הסיפור הרומנטי היחיד שהיא יודעת לספר, והיא תספר אותו שוב ושוב ושוב משל היא יו גרנט.

השני הוא שעד כמה שהכתיבה שלה מקסימה, היא לא גאונית. היא לא מבריקה ולא סוחפת ובשום שלב אני לא אתבלבל בין הגאונות של ג'יי.קיי רולינג לבין החמידות של קינגפישר.

ט. קינגפישר הוא שם העט של אורסולה ורנון, שכותבת ספרים לילדים מאז 2008 אבל לעולם המבוגרים נכנסה רק בשנים האחרונות. זה אומר, לדעתי, שהסגנון של ורנון עוד לא התקבע, ושיש סיכוי שבאחד הספרים הקרובים היא תעשה עוד עליית מדרגה, ותכתוב יצירת מופת אמיתית, מהספרים האלה שאני ממליץ עליהם באתר במשך שנים בכל הזדמנות.

כי בינתיים הספרים שלה טובים וחמודים, אבל עוד לא שם.

[Nettle & Bone – ט. קינגפישר, 292 עמודים, 2022]