המדף הז'אנרי: In the Lives of Puppets – טי-ג'יי קלון

ביער עבות מבודד, בתוך בית שנבנה על צמרות העצים, גרה משפחה קצת משונה. האבא, ג'ובאני, הוא רובוט אנדרואיד ממציא גאון. בצוותא עימו גרים רמבו, רובוט נקיון תמים, והאחות ראצ'ט, רובוט רפואי עם הומור מרושע. את החבורה משלים ויקטור, נער, ממציא מוכשר ו, תאמינו או לא, בן אנוש.

In the Lives of Puppets של טי-ג'יי קלון זכה בפרס Goodreads השנה בקטגוריית המדע הבדיוני. כמו הרבה יצירות שזכו בפרסים השנה מדובר באגדה סוריאליסטית וקסומה למבוגרים. אני מדבר על יצירות כמו סרט בארבי או סרט מריו, כמו The Kaiju Preservation Society  של סקאלזי [ביקורת] או Nettle & Bone של קינגפישר [ביקורת]. יצירות ילדותיות, קסומות, ומצליחות מסחרית השנה בצורה לא פרופורציונלי לאיכות שלהן.

האם הגענו לתקופה בה אנשים כל כך קצו בכל התנועות האידיאולוגיות של המציאות שהם מחפשים אסקייפ בעולם האגדות? מילא שהתנועות האידיאולוגיות שאני נגדן הקצינו עד כדי קריקטורה של דמות מרושעת מסרט מצויר, אבל אפילו אלו שאני בעדן הפכו לכל כך קולניות, ומיליטנטיות שאני מקבל אלרגיה רק מלשמוע אותן. עולמות הפנטזיה והמדע בדיוני "הלוגיים" שפעם היוו מפלט לגיקים כמוני הפכו בעשור האחרון לשדה קרב פוליטי. אז נשאר אפשר לברוח? לאיפה?? לעולם האגדות.

אממה? אגדות למבוגרים, מלאות דמיון ככל שיהיו, מעולם לא היו כוס התה שלי. אני יכול להעריך את הדמיון של משפחת רובוטים על ילד אנושי שגרה על צמרות עצים, אני יכול להעריך את התמימות המוזרה של הדמויות, אבל אני לא באמת נהנה לקרוא את זה.

תמצית הביקורת שלי על In the Lives of Puppets היא שהוא ספר *מעולה* לז'אנר שלו, אבל לא פורץ את גבולות הז'אנר שלו. מי שאוהב אגדות למבוגרים יוקסם ממנו, ומי שלא – כנראה שלא.

זה הספר הראשון של טי-ג'יי קלון שאני קורא אי פעם, אפילו את הספר שתורגם לעברית, הבית בים התכלת, לא קראתי. אמרו לי שהרוח של In the Lives of Puppets דומה לשאר הספרים של קלון, כך שאם אהבתם אותם, כנראה תאהבו גם את זה. אבל אם אתם כמוני, מחפשים ספרים עם עלילה יותר סוחפת, תמשיכו הלאה.

אחד השירים שאני הכי אוהב בעברית אי פעם הוא " יחזקאל .VS ניו יורק" של שלומי שבן. הוא מספר על אנשים שחושבים בגדול, רוצים לכבוש את העולם, חיים בחו"ל, ורק הוא, המשורר, מבלה את זמנו אצל יחזקאל על החוף, ודי נעים לו בפרובנציליות הסתמית הזאת.

אחד הבתים בשיר הולך ככה:

"איה ממלצרת בשביל טוקיו
היא תעבוד שם דוגמנית
כותבת מחזה קצר – המיתוס של פינוקיו
כמו איה הכותרת רק זמנית "

השורה הזאת, "כותבת מחזה קצר – המיתוס של פינוקיו", ייצגה כבר לפני עשרים שנה איזו אמנות חסרת מעוף. משהו שעובדים עליו ונשמע שאפתני, אבל בתכל'ס הוא קלישאה מודרנית, ואמנות לא אמורה להיות קלישאה. כאילו, רק שנה שעברה יצאו לדעתי 3 סרטים שמבוססים על המיתוס של פינוקיו.

In the Lives of Puppets, למקרה שטרם הבנתם, הוא ספר שמבוסס על המיתוס של פינוקיו. זה לא ספויילר, זה משהו שנאמר בכל ביקורת ותקציר של הספר, ואפילו בתוך הספר עצמו יש ציטוטים מפינוקיו. על כן ה"סודות" שהספר מנסה להסתיר ממני כאילו היו מאד ברורים מההתחלה, והגילויים שלהם היו אנטיקליימקס. כאילו, מאיפה בא הילד האנושי בסיפור, המממ, המממ, מישהו?

יש כמה דברים שעובדים מעולה בספר, ובראשם זאת היכולת המופלאה, באמת, של הסופר, לדמיין עולם מוזר ולתאר אותו בקצרה אך בבהירות. כל סצינה וסצינה בספר התנגנה לי בראש כמו סרט, כל דמות, מוזרה ככל שתהיה, אני יכול לדמיין. כשמדברים על להכניס את הקורא לעולם דמיוני מדברים בדיוק על היכולת המופלאה הזאת.

גם הדמויות בסיפור נהדרות. הן מאופיינות היטב, עם שפה, מראה ואישיות משלהן. כמו שקורה הרבה פעמים בספרים, דווקא דמות הגיבור, ויקטור, היא הכי חסר ייחוד. אבל אם לא הייתי אוהב ספרים על פרוטגוניסט אפרורי שמוקף בדמויות צבעוניות, לא הייתי מעריץ של הארי פוטר.

אז מה חסר בספר? ראשית, עלילה. העלילה פשטנית ופשוט לא היה איכפת לי לרגע מה קורה שם. שנית, דמויות שאפשר להיקשר אליהן. גליית הדמויות בספר מקורית, צבעונית וברורה אבל גרוטסקית מדי בשביל להיות אנושית.  ואורך או עורך. 432 עמודים זה הרבה יותר מדי בשביל אגדה למבוגרים פשטנית, הרבה מהדיאלוגים מעייפים או מיותרים.

אני שמח שספרים כמו In the Lives of Puppets קיימים. הוא באמת משהו מיוחד. אני יודע שיש אנשים שמבחינתם ספר כזה הוא עונג טהור, שיא היצירה. אני מקנא בהם. מבחינתי אין ב-In the Lives of Puppets שום דבר שגורם לו לפרוץ מגבולות הז'אנר שלו. הוא לא הנסיכה הקסומה, הסיוט שלפני חג המולד או קורליין. העובדה שהוא זכה בפרס יוקרתי מעידה יותר על רוח הזמן מאשר על הספר עצמו.

[In the Lives of Puppets – טי-ג'יי קלון, 432 עמודים, 2023]