ספרי עיון 2023: At Home – ביל ברייסון

הקדמה: ב-2018, 2019 ו-2022 כתבתי סדרת פוסטים על ספרי העיון הטובים ביותר שקראתי בכל אחת מהשנים הללו. רציתי לעשות כזאת גם ל-2023, אבל אז 2023 התרחשה ולמרות שקראתי בה לא מעט ספרי עיון הם התבלבלו לי במוח עם שלל אירועים טראומטיים אחרים ולא בא לי לנתח אותם. מה שנשאר זה ביקורת אחת, על ספר שקראתי בינואר 2023. אני מעלה אותה פה רגע לפני שאגש לסכם את שנת 2023.

———————————————————

המתמטיקה השומרית והבבלית התפתחה לפני 3500 שנה. היא השתמשה בבסיס 60. אם המספרים העיקריים אצלנו הם 10, 20, 100 או אלף, אצל הבבילונים זה היה 60, 180 או 360.

הרבה המצאות בסיסיות היו בתרבות השומרית, בכל זאת מדובר באימפריה שהייתה ערש התרבות האנושית. הם המציאו דרכים לעקוב אחרי זמן וכיוונים. לכן עד היום יש 60 שניות בדקה, 60 דקות בשעה ו-360 מעלות במעגל.

יש אנשים שאוהבים היסטוריה בגלל הסיפורים. יש אנשים שחושבים שצריך ללמוד היסטוריה כדי לא לחזור על טעויות העבר. אבל המטרה האישית שלי בחיים היא להבין את המציאות בה אנו חיים. בזכות ההיסטוריה של המתמטיקה הבבלית אני מבין את למה אנחנו משתמשים היום בתקנים מוזרים לגבי זמן וכיוון.

למה בחרו השומרים בבסיס 60 בכלל? בשיטה הישנה של לספור עם האצבעות, ספרו עד 12 עם כף יד אחת. תסתכלו בסרטון הזה פה שמסביר את זה יותר טוב ממה שאני אוכל במאה פסקאות. אחרי זה השתמשו באצבעות היד השניה כדי לספור כמה פעמים ספרת עד 12. יש 5 אצבעות ביד השניה, ו-12 כפול 5 זה שישים. הופ, בסיס 60.

יש מקומות באסיה בהם עד היום סופרים עם האצבעות ביד עד 12. זאת שיטה נהדרת, שקצת חבל לי שנעלמה מהעולם המערבי. היא אחת הסיבות לכך שהמספר 12 הוא טופולוגי.

בגלל שיטת הספירה הזאת יש 12 חודשים בשנה (אוקי, גם מחזור הירח עוזר), 12 שעות כל חצי יום (ו-24 שעות ביממה), ו-12 שבטי ישראל. הופ! אני מרגיש שהבנתי עכשיו עוד משהו במציאות בה אנו חיים.

בסיס 60 הוא בסיס נהדר. זה מספר שמתחלק בלא פחות מ-12 מספרים שונים. אפילו 100 שלנו מתחלק רק ב-9 מספרים. בגלל ש-60 מתחלק ב-12 מספרים שונים, מתמטיקה שעושים בבסיס 60 כוללת יחסית מעט שברים, ועל כן קל לעשות אותה יותר מאשר בסיסים אחרים. זאת אחת הסיבות שהבבילונים התקדמו יותר מעמים אחרים: היה להם קל יותר לעשות חישובים.

הנה, אני מרגיש שהבנתי עוד משהו במציאות: קושי משפיע. יש הרבה דברים שתרבויות לא עושות פשוט כי הם קשים.

לפני עשור וקצת ישב ביל ברייסון משועמם בביתו שבאנגליה. זה בית ישן מתחילת המאה ה-19, וכיאה לבתים ישנים כל כך, יש בו הרבה מוזרויות. ברייסון החל לחקור כל פינה בבית. קצת כמו שחתול חוקר כל נקודה בקיר של חדר אם משאירים אותו סגור יותר מדי זמן.

פתאום ברייסון גילה המון דברים תמוהים בבית. למה יש בו חדר שנראה כמו חדר סודי? למה יש חדר שצבוע בצבע שזיף? הוא התחיל לחשוב על בתים בריטיים באופן כללי: למה התבלינים העיקריים שיש על השולחן הם מלח ופלפל (במקום נגיד, מלח וצ'ילי?)? כשאתה מסתכל סביבך וחושב על למה הדברים הם ככה ולא אחרת, אתה מגלה שאתה לא יודע. אבל זאת הזדמנות נהדרת להתעמק בהיסטוריה, ולהבין את הסיבות למציאות שלנו.

חשבתי מהרגע הראשון שהקונספט של At Home מהמם. גם אני בזמן הקורונה ישבתי בבית, התחלתי להסתכל סביבי, ופתאום גיליתי כל מיני פרטי היסטוריה מעניינים. רציתי לדעת מה מישהו כמו ברייסון, שיכל להקדיש שנה-שנתיים למחקר כזה, גילה על המקום בו הוא גר.

התוצאה היא ספר מצוין אבל שמספק את ההבטחה רק חלקית. ברייסון לא הצליח לגלות המון מידע על הבניין בו הוא גר. הוא נבנה בידי איש דת לא מתבלט, שכמעט ולא השאיר עדויות כתובות על חייו. ברייסון ניצל את זה קצת כדי לספר על החיים של אנשי דת באותה התקופה, וקצת סחט את מעט המידע שהוא מצא על הבית. אבל כמה אפשר?

במקום להרחיב את שטח המחקר שלו ולחקור את ההיסטוריה של הבתים ליד, ברייסון פשוט כתב ספר שרובו היא ההיסטוריה של הבתים באנגליה. מהעתיקות של הכפר העתיק ביותר שגילו אי פעם, ועד היום (או יותר מדויק, עד איפושהו בתחילת המאה ה-20).

התוצאה היא ספר קצת מבלבל מבחינת נרטיב. אני ציפיתי לקרוא מחקר על המקום בו ברייסון גר, אבל במקום זה קיבלתי דיווח מקיף על כל מיני אלמנטים של בתים באנגליה. ברייסון גם סוטה מהנושא איפה שרק אפשר. אם בסיפור כלשהו המלך התעטש בחדר השינה, אנחנו נקבל עכשיו 30 עמודים שחוקרים את ההיסטוריה של ההתעטשות.

ב-2018 זכה ספר קודם של ברייסון, "ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל" [ביקורת] במקום הראשון בפרוייקט ספרי העיון של הבלוג. הוא היה ספר כמעט מושלם מבחינתי: עם נושא ברור, כתוב נהדר בצורה שנונה עם הומור יבש, ומלא השראה. הספר לא רק גרם לי להבין קצת יותר טוב את העולם בו אנו חיים, אלא גם גרם לי לעשות שורת פרוייקטים מוזרים להפליא בהשראתו.

At Home לא ברמה של "ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל". הנושא שלו מתפזר מדי, וחלק מהדברים שהוא מדבר עליהם בעיון (נגיד, מוסר מיני במאה ה-19), הם ברמת הטרחנות. אבל הוא כן ספר כתוב מצוין. ברייסון כותב שנון ומצחיק. הוא יודע לדוג מההיסטוריה את האנקדוטות הנכונות כך שיגרמו אפילו לנושאים יבשים להראות מעניינים. הוא מצליח להסביר למה הבית שלנו נראה ככה ולא ככה, ואיך היו הבתים בכל מיני תקופות בהיסטוריה.

אם אהבתי את "ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל", אז זאת קריאה מומלצת. אותו הסוג, רק קצת פחות איכותי.

[At Home: A Short History of Private Life – ביל ברייסון, 536 עמודים, 2010]