יומיות 13.03.2024: החמציץ

כמו שנאמר בפוסט הקודם, אני בת"א.

ישראל זה מקום מטורף. עזבו מלחמה, עזבו מצב פוליטי. הקצב שדברים קוראים פה הוא פי חמש מבאירופה. הפגישות קצרות, האנשים קופצניים, החלטות מתקבלות מהר וכשמזמינים טכנאי הוא מגיע עוד שעה ולא עוד שבועיים.

על כן יוצא גם פוסט יומיות קופצני, שמתחיל בטיסה לארץ וממשיך לחמציץ.

1. בסוף טסתי בחינם מוורשה לתל אביב. מעשה שהיה כך היה.

קניתי כרטיס לטיסה עם חברת התעופה הפולנית, Lot, ורציתי לעשות צ'ק אין לטיסה ערב קודם. האתר של Lot גרס שאי אפשר ושאני חייב לבוא לדלפק החברה לעשות צ'ק אין.

מוקדם בבוקר הטיסה הגעתי לדלפק של Lot, לכו תדעו כמה זמן המתנה יהיה שם, כדי לקבל כרטיס עליה למטוס.

פקיד הקבלה שקיבל אותי היה, המממ, כמעט עיוור. הוא הצמיד אפו למסך וכיווץ את עיניו כדי לקרוא את הפרטים. בסוף בישר שהטיסה אובר-בוקד, כלומר, מכרו יותר כרטיסים ממה שיש מקומות על המטוס, אז אני ברשימת המתנה.

רשימת המתנה זה בזבוז זמן נוראי וכאב ראש. מקבלים כרטיס מיוחד, הולכים לשער, מחכים עד הרגע האחרון, ואם מישהו במקרה לא מגיע – עולים למטוס. אם כולם מגיעים אז הולכים לדלפק של Lot באיזור הנוסעים, יש שם תור ממוצע של שעתיים המתנה, ומקבלים כרטיס לטיסה אחרת.

פרט חשוב להמשך הסיפור: הדרכון שלי לא תקין. קוראי דרכונים לא יכולים לקרוא אותו ואף מכונה לא מזהה אותי. זה היה ככה מהרגע שעשיתי אותו, אבל אם בישראל קשה להוציא דרכון חדש אפילו אם הישן פג תוקף, תארו לכם כמה קשה להוציא חדש סתם כי הקודם לא קריא? כבר שנים שזה מעכב אותי בשדות תעופה בכל העולם, אבל זה המצב.

אני מספר זאת כי כדי להנפיק את כרטיס רשימת ההמתנה, הפקיד בחברה Lot היה צריך לסרוק את הדרכון במכונה. הוא כמובן לא הצליח, ואחרי רבע שעה של מצמוץ עיניים ונסיון לקרוא את המסך, קרא לבוס שלו.

הבוס גם ניסה, גם לא הצליח, והסביר לי במהירות שהנהלים הנוכחיים מחייבים אותם לקבל אישור מרשויות ההגירה הישראליים לפני הנפקת כרטיס עלייה למטוס. זה נכון, אגב, רק למי שעושה צ'ק אין בדלפק, לא למי שעושה אונליין. לכו תבינו את ההגיון.

בגלל שהדרכון לא נסרק הוא נאלץ להתקשר לישראל, שם בדקו את הפרטים, אמרו לו שבסדר, ושעוד כמה זמן – לא יודעים כמה כי זה ישראל – יאשרו את זה גם במחשב שלו. בינתיים הזמן דפק, הוא נלחץ, וקרא לבוס של הבוס.

אז הבוס של הבוס הגיע, נאנח ואמר ככה:

"תקשיב, המצב שלך קצת מסובך, ונראה לי שאנחנו לא רוצים אותך בתור לקוח", הוא קרץ, "מה דעתך על ההצעה הבאה? אנחנו מחזירים לך את הכסף, ומסדרים לך, חינם, כרטיס לטיסת אל על שיוצאת עוד שעה".

וכך יצא שניימן טס בחינם מוורשה לתל אביב.

2. אקירה טוריאמה, יוצר דרגון בול האגדי, נפטר שבוע שעבר. בגיזמודו ציינו את מותו לווא דווקא עם הדמויות שעיצב, אלא דווקא עם גלריית כלי רכב דמיוניים שיצר.

3. לא קרה משהו דרמטי בביקור בישראל, אבל כמות המטלות שהייתי צריך לבצע הכניסו אותי לפאניקה קלה. מה עושה ניימן כשהוא בפאניקה? קורא. אבל כשאין זמן לקרוא? יוצא החוצה, מביט בדבר הראשון עליו נופלות עיניו, וחוקר.

בתמונה למעלה רואים חלקת חמציצים בגינת אימי. כמוה יש עשרות כי זאת העונה. חתכתי גבעול, התחלתי למצוץ אותו, והלכתי לקרוא על החמציץ.

המאמר על חמציצים באתר צמח השדה ריתק אותי. אולי כי חמציצים שזורים בחיי מאז הילדות, או אולי מההפתעה לגלות שהוא לא צמח מקומי, אלא מין שפלש אלינו במאה ה-19. כנראה הוא היה נוסע נסתר על מטען מדרום אפריקה לנמל יפו.

במקום להלאות את הקוראים, אסתפק רק בשלוש העובדות על חרציצים המעניינות ביותר שקראתי היום:

א. לאחד המרקים האהובים עלי בפולין קוראים "מרק שצ'ב" (Zupa szczawiowa בפולנית), ומכינים אותי מעלי השצ'ב שקונים בשוק, מבושלים בציר עשיר עם תפוחי אדמה, ומוגשים עם ביצה קשה ושמנת חמוצה סמיכה. אני כל כך אוהב אותו שניסיתי כמה פעמים להכין אותו בעצמי, זה לא קשה מדי.

טוויסט – מסתבר ששצ'ב (Szczaw) זה "חמציץ" בפולנית, והמרק שאני כל כך אוהב הוא בעצם מרק חמציצים. רק שזה זן חמציצים פולני, בו העלים חמוצים, אני לא יודע איך זה יעבוד עם החמציצים הישראליים להם אין כמעט עלים ואוכלים בעיקר את הגבעול.

אגב, מישהי\ו ניסו בורקס חמציצים? מסתבר שיש לא מעט מתכונים לזה.

ב. לא מתבצעת הפרייה של החמציצים שיש לנו בישראל, בגלל שהגיע רק סוג אחד שלהם שלא יכול להפרות את עצמו. כל החמציצים שאתם רואים, ואתם רואים הרבה, הם בעצם אותו הפרט.

הקטע הוא שאם אתם חותכים חלק מצמח, גבעול נגיד, אתם יכולים מהגבעול הזה לגדל פריט חדש של אותו הצמח. בגלל שלא בוצעה הפריה, מה שגידלתם יהיה זהה גנטית לצמח ממנו חתכתם.

ככה גדל החמציץ המקומי, מחלקים שבטעות מחרשה חותכת או מחלקי שחיות אכלו אך לא סיימו. רק תתארו לכם עד כמה היינו מוצפים בו לו הייתה לו הפרייה אמיתית.

ג. באתר הגן הבוטני  של ירושלים יש ציור של חמציץ. כתוב לידו, " איור – ברכה אביגד ז"ל". מיהי ברכה אביגד?

בערך בגיל 13 נתקלה אביגד בציורי פרחי בר אירופאיים בגרמניה. זה עשה לא סוויץ' בראש, ומאותו רגע החליטה שמשימתה בחיים היא לצייר פרחי בר ישראליים.

לארץ היא עלתה בגיל 15 בעליית הנוער, בקיץ, ונתקלה בנוף מדברי עקר, מה שאיכזב אותה מאד. אבל העונות השתנו, ובסוף היא מצאה פה פרחים לצייר. הנרייטה סולד מימנה את לימודיה בבצלאל, ואביגד גדלה להיות גדולת ציירי פרחי הבר של ישראל בכל הזמנים. הנה הראיון האחרון איתה, חודשיים לפני פיטרתה:

אביגד כנראה גם תשמור על התואר הזה, כי המקצוע כבר לא קיים.

היא החלה לפעול בתקופה כשבר היו מצלמות, אבל הן לא היו צבעוניות או איכותיות מספיק כדי לתפוס את דקויות פרחי הבר. כיום לא רק שיש מצלמה משוכללת בכל כיס, גם יש AI שיכול לשחזר, לזהות ולהמציא פרחים וצמחים. האתגר של אמני הצמחייה המודרנית שונה מאד – לברוא פרח דמיוני שהמכונה לא יכולה לחשוב עליו.

4. הציוץ הזה גם נכון וגם מצחיק. פה יש עוד מידע על המחשב הקוונטי הבא של גוגל.

5. אופניים מיריד בשיקגו ב-1939, לפני שהתקבענו על המודל המאד מוצלח אך קצת משעמם הנוכחי.