יומיות 29.04.2024: עוד חמש סדרות בריטיות שראיתי לאחרונה

עקרו לי שן בינה עליונה, זה קצת הסתבך, תהליך ההחלמה ארוך מהרגיל ובגדול בשבוע החולף בעיקר ראיתי טלוויזיה.

מה יצא מזה?  נכון. פוסט המשך להמלצות על סדרות בריטיות מפברואר השנה.

1. הפורמט: ארבע סדרות, וסרט אחד. כולן יצירות מוצלחות מהממלכה שראיתי לאחרונה. ההמלצה היא בסדר יורד, כלומר, היצירה האחרונה היא זאת שהכי אהבתי.

  עוד ראיתי אבל לא נכנסו לרשימה.
העונה העשירית והאחרונה בהחלט של דוק מרטין (2022). מצוינת כמו התשע הקודמות. חובבי הדוק יתמוגגו.

Early Doors (שנים 2003-2004), סדרה מצוינת על לקוחות קבועים של פאב בריטי מסורתי צנוע. באמת סדרה מצוינת, אבל המבטאים של הדמויות כל כך קשים להבנה שאני לא יכול לשלוח ישראליים לצפות בזה בלב שלם.

  מקום חמישי: People Just Do Nothing (שנים 2014-2018)
סדרה אהובת המבקרים, וגם הקהל למען האמת. היו לה חמש עונות שרצו בין 2014 ל-2018. אני ראיתי שתיים וחצי ופה אסיים.

סיפורה של תחנת רדיו פיראטית בעידן בו אף אחד כבר לא מקשיב לתחנות רדיו פיראטיות. הדמויות חסרות מודעות עצמית, ומהרגע הראשון זה הזכיר לי קצת את "משיח" המצויינת של אודי כגן. אבל בעוד שבמשיח הגיבור הוא נרקיסיסט עם לב זהב, את People Just Do Nothing מוביל MC גריינדה שהוא נרקיסיסט אגואיסט שאוהב רק את עצמו.

מאד נהניתי מהעונה הראשונה של People Just Do Nothing, אבל ציפיתי לראות בעונה השניה התפתחות כלשהי של הדמויות למקום חיובי יותר. זה לא קרה, אלא נעשה רק יותר שלילי וקצת קרינג'י.

  מקום רביעי: לוקווד ושות' (2023)
אולי הסדרה הכי מוכרת פה לצופה הישראלי. היא כיכבה בנטפליקס וקיבלה לא מעט הייפ, יחסית לסדרת פנטזיה בלשית לנוער. אני הגעתי אליה מרשימת "סדרות בריטיות בלשיות מומלצות", כשהיה כתוב שם "אל תבהלו מכך שזאת סדרת פנטזיה לנוער – זאת סדרה בלשית מצוינת בלי שום קשר".

אז בולשיט. זאת לא סדרה בלשית מצוינת בכלל. העלילות הבלשיות שם לא יחזיקו נייר A4. אבל היא כן סדרה מאד טובה בכל שאר האלמנטים ומאד נהניתי ממנה.

דמיינו עולם של מכסחי השדים, בו מכסחי השדים לא הצליחו להשתלט על רוחות הרפאים והם בעצם הפכו לחלק אינטגרלי מהעולם. זה מה שיש בלוקווד. כתגובה לכך קמו צוותי מכסחי השדים בכל שכונה ועיר, וכמובן שזה גרר ארגון, היררכיה וביוקרטיה. היררכיה וביוקרטיה זה חלק אינטגרלי מהחיים הבריטיים.

היות והיחידים שיכולים לראות רוחות רפאים הם צעירים, אז צוותי מכסחי השדים הם בני נוער וחבר'ה בני 20. לוקווד ושות' הם צוות כזה, קצת לא סטנדרטי כמובן, קצת מורד. אם כי מורד בתרבות הבריטית זה צייתן להפליא במונחים ישראליים.

הסדרה בוטלה אחרי עונה אחת לצערם של מעריציה הרבים, כולל אני. מחד אני מבין למה, העונה הראשונה הייתה לא מהודקת, ופרק הסיום שאמור היה להיות שיא הסדרה היה אולי הכי גרוע.

אבל השחקנים מצוינים, העולם מצוין, וכל מה שלא עבד הוא בעצם תוצאה של בוסריות, לא של בעיה בקונספט. חבל חבל חבל שלא נתנו לזה עוד עונה או שתים להתבשל. מקווה שמתישהו יצא סרט.

  מקום שלישי: Cheaters (שנת 2022)
קומדיה רומנטית עם רקע דרמטי. שני אנשים בריטים, במערכות יחסים בעיתיות, נפגשים בשדה תעופה רחוק מהבית. הטיסה שלהם נדחית, הם מתחברים, ומבלים את הלילה ביחד. לא נעים, אבל גם לא אמור להשפיע על שאר חייהם, כי הם לא יפגשו יותר לעולם.

הלעולם הזה מחזיק בדיוק חמש דקות. מסתבר שהשניים, ללא ידיעתם, גרים אחד מול השני באנגליה. יש פה את כל האלמנטים הרגילים של קומדיה רומנטית – זוג שמתאים כמו כפפה ליד אבל בגלל נסיבות המציאות לא יכול להיות ביחד. נוסף נופך דרמטי של מערכות יחסים בעיתיות עם בני זוג שנראים, על הנייר לפחות, אידיאליים.

כמו בכל קומדיה רומנטית מה שנותן פה את הטון זאת הכימיה המצוינת בין השחקנים הראשיים. הוא חנבץ בריטי לבנבן ולא מגניב בעליל, היא, אשה שחורה בריטית מגניבה להפליא. מאד נהניתי.

  מקום שני: האנגלי שעלה על גבעה וירד מהר (1995)
כמה שיותר בריטי קלאסי ככה אני יותר נהנה, ויצירות לא מגיעות הרבה יותר בריטיות מהסרט הזה. עוזר שמככב בו יו גרנט, אחד הגברים הכי בריטיים שאי פעם נראו על מסך הקולנוע.

צוות סוקרי קרקעות בריטיים מגיע ב-1917 לכפר וולשי כדי למדוד את גובה ההר שליד הכפר. ההר הוא הגאווה של הכפר – לא לא – הגאווה של הלאום הוולשי! הוא ההר היחיד בוולש והם בנו תילי תללים של מיתולוגיית גאווה על בסיס זה.

סוקרי הקרקעות, שלוקחים את מקצועם ברצינות תהומית כמו שרק אנגלוסקסונים יכולים לקחת, מודדים את ה"הר" ומגלים שהוא בעצם, פורמלית, גבעה! גובהו 984 רגליים (feet), וע"פ ההגדרות הבריטיות הר מוגדר החל מ-1000 רגליים. כמו שכתבתי קודם, היררכיה וביוקרטיה זה חלק אינטגרלי מהחיים הבריטיים.

מה שהיה נפתר בישראל ב'תרשום תרשום 1000 רגליים אחי, נקרא לזה "טעות מדידה"', הופך בבריטניה לאפזידוה שלמה בה המקומיים מחליטים להוסיף 16 רגליים מלאכותיים לגבעה כדי שתהפוך להר. זאת בדיוק סוג הבוקיות שגורמת לי נורא להנות מלהסתובב עם בריטים חברתית, אבל נורא לסבול מלעבוד איתם.

  מקום ראשון: The Royle Family (שנים 1998-2000)
אולי הסדרה הכי בריטית שראיתי אי פעם, וזה אומר הרבה.

הרבה זמן התחמקתי ממנה כי חשבתי, לתומי, שזאת סדרה על משפחת המלוכה הבריטית (נושא שאני אלרגי אליו). אבל לא! זאת סדרה על משפחה בריטית ממעמד הביניים נמוך בסוף שנות ה-90, שצופה בסלון בטלוויזיה. כאילו, באמת, זה בערך כל הסדרה. מדי פעם מגוונים עם לוקיישן אחר, נגיד המטבח, אבל בגדול כל הסדרה זה אותן הדמויות יושבת בסלון מול הטלוויזיה ומעבירות את הזמן.

וזה נפלא! כאילו, אם אתם אנגלופילים כמוני. מה יותר טוב מסצינה של כמה דקות בהם הדמויות דנות במה הם אכלו בשעת תה (שמסתבר שזה אוכל רציני וכבד, לא ביסקוויטים). בקטע של תסריטאות בריטית מופלאה יש גם עלילה לכל עונה וזה מתפתח מאד לאט וגם מאד מהר ויפה.

הסדרה נבחרה למקום ה-31 ברשימת 100 משדרי הטלוויזיה הבריטיות הגדולים ביותר אי פעם של מכון הקולנוע הבריטי. זה לווא דווקא מעיד על האיכות שלה, אלא יותר על הבריטיות וההשפעה שלה. אחרי שצפיתם ב-Royle Family תרגישו שאתם מבינים את חיי היום-יום של משפחה בריטית בסוף שנות ה-90.

2. ליצירה הזאת של האמן היפני דמיזו פוסוקה קוראים פיצת קוואטרו פורמאג'יו עם ארבע סוגי גבינות. אולי היה עדיף לקרוא לה "מפת אוצר של פיצה"?

3. צעצוע הרובוט החדש של אופטימוס פריים שחורך את הרשת מרהיב. מצד שני, האם הייתי רוצה כזה? לא בטוח. נראה יותר כמו אייטם למוזיאון מאשר צעצוע לילדים. הרבה מקום למשחק ודמיון זה לא משאיר.

https://www.facebook.com/reel/1438694143687268

4. נהניתי ממשהו פיקנטי של אייל דץ ששודר בכאן, ונהניתי גם מאד מהעיר שלי שעשו איתו בטיימאאוט.

חמש מקומות שדץ אוהב בעיר ולמה, כולל שאלון קצר. מאד תל אביבי, מאד מקורי ומאד עושה חשק לבקר בכל מקום שהוא מדבר עליו.

5. דרך אותו הראיון גיליתי את הקליפ של אלכס פרפורי שמסכם פחות או יותר את הטירוף שנקרא ישראל בשנה האחרונה. כל כך מלא רגשות. כל כך קשה לצפות בזה בלי להזיל דמעה. קליפ באמת מדהים.

View this post on Instagram

A post shared by Alex Farfuri : אלכס פרפורי (@alexfarfuri)