המדף הז'אנרי: טיטניום נואר – ניק הרקאווי

כשאני אומר שאני רוצה ספר מד"ב טוב, אני מתכוון לספר כמו טיטניום נואר. ספר שלוקח את העולם שלנו, פחות או יותר, מוסיף לו רעיון טכנולוגי אחד, ואז חוקר לעומק ולרוחב את המשמעויות הטכנולוגיות, סוציולוגיות ופסיכולוגיות שלו.

חשוב שתבינו, לפני כל המחמאות שאשפוך על הספר, שטיטניום נואר הוא לא ספר טרנדי. הוא לא נוגע בהתחממות גלובלית, מגדר, AI או עוולות האנגלוסקסונים. הוא גם לא ספר פופוליסטי סוחף. כאילו, הוא כן ספר שקל וכיף לקרוא, אבל הוא לא page-turner שישאיר אתכם ערים במתח עד אמצע הלילה.

טיטניום נואר הוא ספר חכם, פילוסופי ועמוק. הוא מרגיש כמו קלאסיקה אינסטנס, ספר שנמצא מעל רוח הזמן. הוא נכתב ב-2023, אבל באותה המידה יכל להיכתב לפני חמישים שנה.

אם אתם אוהבים מד"ב קלאסי מהסוג של האיש המשומד של אלפרד בקסטר, יומו של השלושרגל, עריצה היא הלבנה, יותר מאדם, שער של פרדריק פול או כדומה, רוצו לקרוא את טיטניום נואר. הוא ספר המד"ב הטהור הכי טוב שקראתי מזה עידנים.

רודי טביט מת, זה נראה כמו התאבדות. טביט איש סגפן, נראה כמו גיק בשנות ה-40 לחייו. מרצה באוניברסיטה, חי לבד. אין שום דבר מעניין ברצח שלו, מלבד שני פרטים. רודי טביט מתנשא ליותר מ-2.15 מטר, וע"פ תעודת הזהות שלו הוא בן 92. מה שאומר שהוא טיטאן.

בטיטניום נואר הומצאה תרופה שמצעירה אנשים. הגוף עובר מחדש, בצורה מואצת, את גיל ההתבגרות, מה שאומר שהמטופלים גדלים בתהליך. אחרי טיפול אחד מסיימים בגובה של סנטר ב-NBA, אבל אחרי שני טיפולים אתם כבר בגובה 2.70 פלוס, ואם לקחתם בטעות ארבעה טיפולים כאלה כנראה שהגעתם לאיזור ה-4 מטר עם קול רועם שיכול לרסק עור תוף של אנשים רגילים.

מאד ברור שיש פה כוונה לדון ב"מהו אנוש", והאם כשנקח לקיצון את שלל הטיפולים שאנשים עוברים כיום, סטרואידים, הורמוני גדילה או טיפולים פלסטיים – נקבל בסוף סוג של מין חדש שבגלל הבדלים פיזיים קשה לו לתקשר עם אנשים "רגילים"?

האמת היא שהדיון הזה לא חדש. אקסמן מנהלים אותו כבר חמישים שנה לפחות, אם כי אולי מפרספקטיבה אחרת. אין לטיטניום נואר זווית מיוחדת להאיר עליו, אבל כן יש לו המון הערות והארות קטנות אחרות שעושות אותו ספר עמוק להפליא.

התרופה מאד יקרה, ולכן רק השמנת של החברה, האיילון מאסקים והמרים אדלסונים, יכולים להרשות את זה לעצמם. טיטנים הם אנשים שחיים במגדל שן, לא מרצים לאוניברסיטה שחיים בדירת חדר. יש פה כמובן התייחסות למעמד האליטה של מולטי מליארדרים שמרגיש שחיים מחוץ לחוק.

הבלש קאל סאונדר, הבלש היחיד בעולם שמתמחה בפשעים שקשורים לטיטאנים, נקרא לחקור את הפרשה, והסיפור מועבר מנקודת המבט שלו.

סאונדר הוא בלש נואר ייחודי ומעולה. הוא חי בשולי החברה, כמו בלש נואר קלאסי, אבל הוא לא אמוציונלי ולא בעל יצר הרס עצמי. נהפוך הוא. סאונדר חוקר מקרי רצח כמו  רואה חשבון. בצורה משעממת, מעשית וקרת רוח. אבל זה בדיוק מה שכל כך מסעיר בו! רואה חשבון, אולי, משעמם כי הוא עושה עבודה לא מרגשת בצורה מדויקת. אבל כשמישהו נלחם על חייו בדיוק של רואה חשבון, זה מלהיב.

אלמנט נוסף בו טיטניום נואר מצטיין הוא הרעיון הבסיסי. כמה פשוט ככה אלגנטי. איך לא חשבו על זה קודם לכל הרוחות? שאם חוזרים אחורה לגיל ההתבגרות זה אומר שגם גובהים עוד? מבריק מבריק מבריק.

האלמנט השלישי הוא פיתוח הרעיון הבסיסי. אם זה לבחון מה קורה למי שקיבל 4 או 5 זריקות וכבר לא מצליח להשתלב בעולם בני אנוש. או מה קורה למי שהתהליך לא עובד עליו כמו שצריך? איפה הוא יכול להסתבך, ואיך? מה לגבי ההשפעה החברתית? טיטניום נואר לא משאיר אבן לא הפוכה, וזה הולך עד האיברים הפנימיים של הטיטנים.

קראתי את טיטניום נורא ישר אחרי Altered Carbon [ביקורת] ובהתחלה חשבתי שיש הרבה משותף בין שני הספרים. שניהם ספרים בלשיים נואר שמתמקדים בעולם בו המציאו טכנולוגיה עם חיי נצח.

אבל מבט נוסף מראה שזה לא נכון. בעוד ש-Altered Carbon הוא מעל הכל ספר סייברפאנק, בטיטניום נואר אין אפילו טיפת פאנק. הוא מתרחש בעולם בלי AI, מציאות מדומה או אחסון אישיות בענן. יותר מזה, בעוד ש-Altered Carbon דן בהשפעת חיי נצח על הפסיכולוגיה האנושית, טיטניום נואר דן במהי אנושיות, ומתי מישהו עובר מטמרפוזה כל כך גדולה שהוא בעצם כבר מין אחר, לא המין האנושי?

ניק הרקאווי התפרסם עד כה בעיקר בספרי מתח ומותחנים, וטיטניום נואר הוא ספר המד"ב הראשון שלו נדמה לי. כבר הוכרז המשך לספר, למרות שלא ברור אם יש עוד נדבכים לחקור ברעיון. הלוואי שהרקאווי ימשיך לכתוב ספרי מד"ב, אבל שיכתוב ספרים חדשים עם רעיונות אחרים.

בכל מקרה, אני אקרא את ספר המד"ב הבא שלו.

[טיטניום נואר – ניק הרקאווי, 236 עמודים, 2023]