המדף הז'אנרי: The Will of Many – ג'יימס איסלינגטון (The Hirerachy, ספר ראשון)

פעם בשנה בערך, או פעמיים-שלוש בשנים טובות, אני נתקל בספר כה מדהים שהביקורת היחידה שאני רוצה לתת עליו היא "וואו! רוצו לקרוא!". ספר כה מרתק שאפילו באמצע אני מרגיש שזאת בקלאסיקה בהתהוות.

אז The Will of Money של ג'יימס איסלינגטון. אוהבים ספרי פנטזיה? רוצו אוצו לקרוא.

מדובר בסיפור בתת ז'אנר של נער אשפתות מוכשר כשד שמגיע מתחתית החברה לבית ספר לקסם יוקרתי כדי להתחרות בעלית שלאימפריה . כן, יש תת ז'אנר כזה. נגיד, הספרים של פטריק רות'פוס או Rising Red.

אכן ראיתי שמשווים את The Will of Money ליצירות הללו, אבל זאת טעות. פשוט הספר הוא כמו הארי פוטר או משחקי הכס: יצירה שלמרות שהיא מגיעה מתת-ז'אנר קיים, הכי טוב היא עומדת בפני עצמה, בלי השוואות.

The Will of Money הוא ספר ראשון בסדרה והיחיד שיצא בה עד עכשיו. מוקדם לדעתם אם הוא יהפך לקלאסיקה שידברו עליה עוד שלושים שנה.זה מאד תלוי איך הסדרה תמשיך.

בינתיים יש לו עדת מעריצים, ציון מהמם של 4.63 בגודרידס,  33 אלף ביקורות ו-Subreddit משלו, כך שהקהל בהחלט שם אליו לב. הוא לא זכה בשום פרס משמעותי, עדיין, וחייבים להודות שלמרות הפופולריות בטח לא ספר הפנטזיה הכי פופולרי שיצא ב-2023.

אבל מה זה משנה? העיקר שבשבילי הוא ספר הפנטזיה הכי טוב שקראתי בשנה החולפת.

כריכת הספר

ויס הוא נער יתום בן 17 ,ואפילו בתור יתום הוא כשלון; אף אחד לא רוצה לאמץ אותו.

באותו הזמן, ויס עובד בפרך בלילות, משחק במשחק דמוי שח כמו רב אמן, מדבר שוטף שפות מתות ומרוויח מהצד בתור כוכב קרבות אמנויות לחימה מחתרתי. אז במידה מסוימת הוא גם יותר מוצלח מכל אחד שאי פעם פגשתי.

יום אחד מגיע לבית היתומים אדם רם מעלה. מנהלת המקום ישר ממרקת את כל הנערים, מעמידה את הטובים ביותר מקדימה, ומבקשת מויס שילך להסתיר עצמו. הרי ברור שאדון מכובד כזה לא יהיה מעוניין בפרחח כמוהו.

רגע לפני שאגלה לכם שהאדון רם המעלה בחר לאמץ את ויס – זה לא ספוילר – כדאי שאסביר למה ויס נחשב פרחח ולמה אף אחד לא רוצה לאמץ אותו.

באימפריה בה מתקיים The Will of Money מצופה מאנשים לתת את "הרצון" שלהם לנעלים מהם בסולם החברתי. זה גורם לכך שמישהו שמקבל רצון מ-100 אנשים, יהיה חזק כמו 100 אנשים, וככל שאתם יותר גבוהים בסולם החברתי, כך יש לכם רצון של יותר אנשים.

ויס, מכל מיני סיבות שלא נספיילר – וגם כי זה די קריפי – מסרב לתת את הרצון שלו לאף אחד, ועל כן הוא כל כך דחוי.

אז האדון רם המעלה מאמץ את ויס. הוא הופך אותו מיתום מוכשר כשד לנער אצולה מוכשר כשד. בדרך גם מעורבים מעשי גבורה מדהימים, בית ספר לקוסמים ותעלומת רצח. זה ליטרלי כל מה שאפשר לבקש מספר פנטזיה ועוד.

ראיתי שבהרבה ביקורות מתמקדים בבית ספר לקוסמים הזה. זה טבעי, ספרים על בתי ספר לקוסמים – כמו הארי פוטר או סדרת רשומות קוטל המלך של רות'פוס – הם אחד מתתי הז'אנרים המצליחים אי פעם. אבל זה גם שגוי לדעתי. בית הספר מהווה אולי חצי מהספר, אולי – ועד כמה שאני מבין הוא לא יהיה מוקד העלילה בספרים הבאים. זה לא ספר פנטזיה על בית ספר לקוסמים, אלא יותר ספר פנטזיה שיש בו, במקרה, בית ספר לקוסמים.

ויס בקלות עתיד להפוך לאחת הדמויות האהובות עלי אי פעם. הוא מוכשר אבל גם פגום. הוא טוב לב אך מהיר חימה. הוא בעל יצר השרדות אנוכי חזק, אבל גם אציל ואיכפת לו מאחרים.

כמו הרבה גיבורים בספרים כאלה, ויס אף פעם לא מתעייף; סדר היום שלו עמוס מהנץ החמה ועד צאת הנשמה, ובעוד שאני הייתי מכריז שנגמרו לי הכוחות ב-11 בבוקר, הוא ממשיך את זה יום אחרי יום, לפעמים עם פציעות קשות, בלי למצמץ. מציאותי? לא, אבל אני מת על זה.

הספר מצטיין בקטעי האקשן ואלמנט ה"וואו". כאילו, "וואו", אני לא מאמין שעכשיו זה קרה. וואו, זה מזעזע. וואו, זאת סצינת האקשן הטובה ביותר שקראתי אי פעם (או לפחות מזה 50 עמודים). איסלינגטון יודע לכתוב סצינות שנועדו להיות מוסרטות.

מה שעוד איסלינגטון יודע לעשות זה לבנות סיפור. כי בספרים כמו הארי פוטר, משחקי הכס או קוטל המלכים יש הרבה פעמים הרגשה שהסופרים התחילו לכתוב משהו מגניב אבל אין להם ממש מושג לאיפה זה הולך ואיך זה הסתיים. אצל איסלינגטון יש הרגשה תמיד שהכל בשליטה. שהוא יודע בדיוק לאיפה הוא נכנס. שאקדח בעמוד 2 ירה בסוף בעמוד 2000 של הסדרה, כי ככה הסופר תיכנן זאת.

יש לאיסלינגטון טרילוגיה קודמת. היא נחשבת ל"טובה" אבל לא מופתית כמו הספר הזה. עכשיו אני צריך לחשוב טוב טוב אם אני רוצה ללכת לקרוא אותה.

[The Will of Many – ג'יימס איסלינגטון, 639 עמודים, 2023]

11 תגובות

  1. אסף הגיב:

    כפי שסיפרת זה נשמע שאי אפשר להשוות לסיפורים אחרים לא מכיוון שהוא מקורי, אלה מכיוון שזה ערבוב של כמה ספרים ביחד. ההתחלה זה גמביט המלכה ההמשך הארי פוטר וכו…

  2. רנדל הגיב:

    להכניס בית ספר לקוסמים בחצי הראשון של ספר ראשון בטרילוגיה נשמע מאד מאד דומה למה שעשתה ר פ קואנג בpoppy war . והאמת שבעיני זה חכם. כי בית ספר זה setting כיפי אבל יכול להימאס מהר (לדוגמה בספרי רותפוס). ובעיני עדיין אין בית ספר לקוסמים שמתעלה על הוגוורטס.

  3. הד הגיב:

    גמרתי אותו השבוע
    והוא לגמרי וואו
    אצלי אבל ההקבלה היתה יותר לעולמות סנדרסון
    קודם כל – כמו שאמרת על קאלדין ושאלאן – איך כנגד כל הסיכויים נער שהוא הכי חכם, מיומן, משכיל , נחמד, ממוזל – מצליח
    אבל יותר מזה התחושה שלגמרי מתחזקת בסוף
    שיש פה עומק של מיתולוגיה
    והסטוריה אבודה שהולכים לחפור בה
    ואסון החרבה שאורב באופק
    וכו׳

  4. איה הגיב:

    רצה הגורל ויצא שהאזנתי ברצף ל- red rising (ספרים 1-3) ול- will of many. היו מלא קווי דמיון שאולי לא הייתי חושבת עליהם בקונסטלציה אחרת:

    1. שני הספרים מתעסקים בהיררכיות חבריות ובמידת האחריות והאקטיביזם של האינדבידואל בחברה החולה אליה נולד.

    מובן למה הסופר האמריקאי מתעסק בגזענות (אדום עולה) והסופר האוסטרלי מתעסק בקולוניאליזם (רצון הרבים). סך הכל זה אותו טון ביקורתי שמגיב לאירועים עולמיים –

    אדום עולה יצא בתחילת שנת 2014, כמה חודשים לאחר פרשת אדוארד סנודן. אז ברור שדמות הנבל היא גם האקר מתוחכם ואת ההמונים מרמים באמצעות שידורי תקשורת. הגיבור "משתכנז" ונהיה זהוב פתאום ממש כמו שברק חוסיין אובמה עשה את הבלתי אפשרי והפך ללבן. פלא.

    רצון הרבים, לעומתו, יצא בשנת 2024. הוא מתעסק בעיקר בכיבוש ופוליטיקה – מגיב בבירור למתקפה על אוקראינה בפרקים שעוסקים באי סוס. מה שלא ברור זה למה הוא מתעלם מהסנקציות של המערב על רוסיה ואירן, תקופת הקורונה, ועוד אירועים שיצרו תמונה פוליטית מורכבת הרבה יותר. מעניין אם זה יצוץ בספרים הבאים. זה חומר מד"בי לא רע..

    2. בשניהם setting של בית ספר. אולי בהשפעת הארי פוטר? לא יודעת. יום אחד יעשו מחקר ויגלו מה גורם לאנשים בוגרים לחזור לתקופת התיכון. בטח יש לזה הסבר פסיכולוגי מבאס. אני רוצה יום אחד לראות מישהו בוגר מציל את העולם – מגיע מותש לקרב אחרי שיחות שהיו צריכות להיות מייל, ממשלה שנפלה כי מישהו החליט לאכול בורקס בציבור, כאלה

    3. סיפור האהבה אפילו לא דומה, הוא זהה. בן האשפתות מתאהב בנסיכה. היא כמובן מתאהבת בו ממבט ראשון למרות שהוא לא מרשים במיוחד, ו..מגדלת אותו. כמה נוצרי מצידה. אולי התקדמנו קצת מאז היתה נעולה בארמון, אבל הוא עדיין צריך להציל אותה אז לא התקדמנו הרבה. והרעות יפות מבחוץ ורקובות מבפנים. זונות. סה טו. אין דמות, אין מורכבות אין סיפורי עומק.

    4. טון קורקטי – הסופר טורח לייצג מחשבות "מוצדקות" משני הצדדים. אז למראית עין קיימנו דיון והכל בסדר, אנחנו עומדים בסטנדרט העכשווי. אבל זה לא דיון אמיתי. ברור מאוד מי טובים ומי רעים. הסופר לוקח צד ומנסה להעמיד פנים שזו האמת היחידה.

    5. לפעמים בפייסבוק קופצים לי ראיונות מ- skid row – ובהם אנשים מכורים מהרחובות מספרים על חיהם. כמעט בכל המקרים הם מספרים על ניצול פיזי (או מיני) בתקופת הילדות. וזה גרם לי לחשוב על הספרים האלו שבהם רוב הגיבורים סובלים התעללות רצופה בכל שנות הילדות. האם זו הדרך שלנו לדמיין עבור החלשים בחברה סוף טוב יותר? לתקן אותם בלי לטפל באלימות ובהתמכרויות באמת?

    6. ספרי פנטזיה הם סוג של בריחה מהמציאות. הם אמורים לתת הפוגה. עולם בו הרוע ניתן לשליטה, החוקים ברורים, ואנשים פשוטים מגלים כוחות נפלאים. בספרים האלו זה לא בדיוק קורה. בעצם בשני העולמות גדולת הגיבור היא כוח הסבל שלו. הוא סובל הרבה יותר ולפעמים סובל עבור האחרים. אולי חזרנו פה לפנטזית גיבור (savior) ישואית בלי לשים לב.

  1. 3 ביוני 2024

    […] הפוסט הקודם, ביקורת ספרים, החל […]

  2. 4 ביוני 2024

    […] קטע האקשן הבהיר כמה שאר הספר הוא "טוב פלוס" ותו לא. גם לא עזר שקראתי אותו בצמוד לקראש החדש שלי, The Will of Many [ביקורת]. […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Subscribe without commenting