יומיות 29.05.2024: ספרים שגרמו לניימן לאמר "ואוו!"

הופעת בלוז בפארק שצ'נשליבצקי בוורשה. במה על שפת אגם, ברווזים ברקע וגשם זלעפות יורד לסירוגין על הקהל. זה כל מה שצריך.

התמונה צולמה בזמן גשם והקהל הצטופף מתחת העצים מאחורה. על כן הכסאות הריקים בתמונה.

1. הפוסט הקודם, ביקורת ספרים, החל במשפט:

פעם בשנה בערך, או פעמיים-שלוש בשנים טובות, אני נתקל בספר כה מדהים שהביקורת היחידה שאני רוצה לתת עליו היא "וואו! רוצו לקרוא!"

בפייסבוק רצו רשימת ספרי "ואוו" כאלה ונעניתי בשמחה לבקשה. מה גם שהתכוונתי לעשות רשימה כזאת בכל אופן, ולמעשה היא הייתה מוכנה עוד לפני שביקשו.

החוקים: אלו ספרים שקראתי ב-15 שנים האחרונות בערך, מהנקודה בה התחלתי להעלות ביקורות ספרים בבלוג.

אז אני לא מתכוון להכניס את דרקון הוד מלכותה (שבהחלט הוציא ממני "וואו" שקראתי אותו), וגם לא את האיש המושמד, הקיסם בעינו של אלוהים, השחקנים של טיטאן שדה קרב ארץ (סליחה מכולם אבל בתור נער זה היה וואו), מלבד הכלב, סדרת אמבר או רבים אחרים. גם בגלל שממרחק הזמן ובהיעדר ביקורת אני לא זוכר אותם מספיק בחדות, וגם בגלל שאם נתחיל ללכת לגילאים צעירים הפוסט הזה לא יסתיים מעולם ואתם עוד עלולים לקבל איזה ספר של ג'ינג'י בטעות.

זאת רשימה פרטית ומצב רוח אישי משפיע עליה רבות. למשל, יש רק ספר אחד ברשימה שנקרא בשנים 2021-2023. אני מניח שיותר בגלל שאלו היו שנים פיכסה ופחות בגלל איכות הספרים עצמם.

הרגש שלי כלפי ספר ממשיך להתעצב שנים לאחר הקריאה. אז בהחלט ייתכן שיש ספרים שהיו "וואו" אז, אבל כיום לא. אני יצור דינמי, לא חפץ דומם.

בואו נתחיל.

ההזויים
זה לא קורה הרבה, הלוואי והיה קורה יותר, אבל מדי פעם יוצא שאני קורא ספר "אלמוני" יחסית, בטח לקהל הישראלי, וחושב שהוא יצירת מופת מדהימה שאיך זה שאין לה מליוני מעריצים? ממש מקווה שזה לא יהיה הגורל של The Will of Many מהביקורת האחרונה.

📙 עם כולה 724 דירוגים ב-goodreads, כנראה ש-The Crafting of Chess [ביקורת] הוא ספר ה"וואו" הכי אלמוני שאי פעם קראתי. שמעתי עליו ביום הראשון של וורלדקון 2019 בדאבלין, וביום השני בערב כבר סיימתי לקרוא אותו עם עיניים פעורות – זאת למרות שהיה כנס עמוס באמצע. חודש אוגוסט 2019 היה הפעם האחרונה בה הרגשתי תיכוניסט חסר דאגות בחופש הגדול. הביקורת על הספר נכתבה כמעט בנימת התנצלות, כי אני מודע לכך שלהרגשה הזאת הייתה השפעה רבה על איך שחוויתי אותו.

📙 טרילוגיית אני לא רוצח סדרתי קיבלה אולי קצת יותר תשומת לב מ-The Crafting of Chess, אבל זה יותר בגלל העיבוד לסרט ופחות בגלל טרילוגיית הספרים, בטח בעברית. נהניתי מאד מכל הטרילוגיה, מתחילתה ועד סופה, אבל הספר השלישי [ביקורת] היה זה שעשה לי "וואו". ממרחק הזמן אני קצת חושש להמליץ עליו, בכל זאת מדובר בטרילוגיה לצעירים בלי הייפ היסטרי.

📙 את טרילוגיית NewsFlesh של מירה גרנט הזכרתי רבות בבלוג. היא לא באמת "הזויה"; חלק מהספרים היו מועמדים להוגו, ומירה גרנט היא סלבריטי בעולם המדב"פ. אבל בכל זאת, לא מדברים על הטרילוגיה הזאת מספיק כיום. כולה מצוינת, הספר הראשון אגדי, השני גרם לי לצעוק "וואו" [ביקורת] והשלישי סיים את הטרילוגיה בכבוד.

הקלאסיים
📕 סירבתי לקרוא את גבעת ווטרשיפ [ביקורת] עד 2014 ואולי טוב שכך. לפני זה לא הייתה היכולת להעריך עד כמה הספר מיוחד. מכל הספרים ברשימה הוא הכי יצירת מופת מבחינתי; ספר שאין ולא יהיו כמוהו. אגב, ברשימה הזאת אני כולל ספרים נוספים כמו "ולא נותר אף אחד" של אגאתה כריסטי, התפסן בשדה השיפון או האמן והמרגריטה. אין ולא יהיו כמוהם.

📕 נהניתי ממשחקי הכס, אבל היות והכרתי את הטוויסט מראש לא נפלתי ממנו מהרגליים. כנ"ל לגבי ההמשך שלו, עימות המלכים, רק בלי הטוויסט. אבל שום דבר לא הכין אותי לספר השלישי בסדרה,  סופת החרבות [ביקורת]. יש שם סצינה אחר סצינה שהיא סנוקרת למוח. נקודת השיא של מרטין באמנות הכתיבה. היו שם קטעים שהותירו אותי, מילולית, המום. ואוו.

📕 ב-2012 כתבתי על פחדיו של האדם החכם [ביקורת] של פטריק רות'פוס, "לא, זו עדיין לא יצירת המופת שהוא עתיד לכתוב בעתיד הקרוב", אבל בדיעבד התחוורו לי שני דברים. האחד הוא שרות'פוס לא כתב כלום מאז, חוץ מנובלה קטנה שאני לא מחשיב. השני הוא שפחדיו של האדם החכם, ממרחק הזמן, הוא לא רק יצירת מופת, אלא גם אחד הספרים הגדולים שנכתבו בז'אנר הפנטזיה. אני, אגב, כבר לא מאמין שהשלישי אי פעם יצא.

📕 המשפט "השלם גדול מסך חלקיו" מתגלם ביצירת המופת בשורות טובות [ביקורת] של ניל גיימן וטרי פראצ'ט. שני סופרים שכתבו, כל אחד בנפרד, כמה מהספרים הטובים ביותר בז'אנר, אבל אף אחד מהם לדעתי לא מתקרב לבשורות טובות. יצירה מושלמת מא' ועד ת', ואה, גם סדרת הטלוויזיה אחלה.

חלקים מתקדמים של סדרות
📗 יש סדרות שמתחילות "בסדר", ורק בספר ממש מתקדם של הסדרה מגיעה ה"וואו!" הזה. אני מדבר על הספרים החמישי ובעיקר השביעי של קורמורן סטארק [ביקורת], הספר העשירי של פנדורין [ביקורת] או חלק מהספרים של בריאן מקללן, בעיקר מספרי שתיים בטרילוגיה [זה או זה]. על כל אלו חפרתי המון, אבל המון, בבלוג לאורך השנים ולא אוסיף עכשיו.

📗 מצד שני על הנס שנקרא עיר של ניסים [ביקורת] לא דיברתי מספיק.

עיר של ניסים הוא הספר השני בטרילוגיה שמתחילה בעיר של מדרגות [ביקורת]. עיר של מדרגות היה ספר מקורי, אינטיליגנטי, מצוין אבל לא "וואו". עיר של ניסים, לעומת זאת, היה וואו מוחלט: ספר שמתרחש עשר שנים מאוחר יותר מהראשון, מחליף את הפוקוס למי שהיה הגיבור המשני בספר הראשון, והוא פשוט ספר אדיר. מותח, חכם ועם אחת הדמויות האהובות עלי במילניום הזה: זיגריד. אוף, בא לי עכשיו לקרוא אותו שוב.

אלו שבאו משום מקום
ההרגשה הכי טובה שקורא יכול לקוות לה היא ספר שבא משום מקום, ואיפושהו בעמוד השני, או אולי בפרק השני, אתה מבין שיש פה משהו מיוחד. ברבע הספר אתה כבר מבין שנתקלת ביצירה שגדולה ממך ושינה הלילה כבר לא תהיה. יש עשרה מופלאים כאלה.

📘 Leviathan Wakes – ג'יימס ס.א. קורי [ביקורת]. הספר הראשון של אופרת החלל האהובה עלי במילניום הנוכחי (כן כן, יותר ממלחמת האדם הזקן!) ואולי אי פעם, אם כי לכו תשוו אותה ליצירות כמו היפריון.

📘 תחנה אחת-עשרה – אמילי סנט ג'ון מנדל [ביקורת]. עברתי שינוי במהלך העשור הקודם, מאדם שרודף אחרי החיים לאדם זן שרק רוצה לעבוד על השטויות שלו בנחת. מפנדורין למדתי שכל מי שלוקח את העבודה שלו ברצינות, קטנה ושולית ככל שהיא נראית, בסופו של דבר קורים לו דברים טובים. מתחנה אחת-עשרה למדתי שהרעש של החיים המודרניים, עם מטרות, אימיילים סתמיים ולחץ – הרסניים. לא כל יצירות ה"וואו" הם ספרים קצביים סוחפים.

📘 לבד על מאדים – אנדי ווייר [ביקורת]. סיפור על זמני על אסטרונאוט ש, הממ, נשכח על מאדים, רק שבמקום למות הוא נלחם ומצליח לשרוד. הסיפור הכי ממלא השראה מאז הסרט טרמינל. זה ספר הבכורה של ווייר שיצא בהוצאה עצמית ואז הפך לתופעה עולמית. הוא כתב עוד דברים מאז, חלקם טובים, אבל אף אחד מהם לא שיחזר את הקסם הטהור של לבד על מאדים.

📘 The Poppy War – החצי הראשון [ביקורת]. החצי הראשון של The Poppy War היה אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי במילניום הנוכחי. החצי השני היה כה נורא שהוא גרם לי לא לקרוא מאז אף ספר אחד של ר.פ קואנג. אבל כן, החצי הראשון, אי אפשר להתעלם מזה. וואו לגמרי.

📘 שחקן מספר אחת – ארנסט קליין [ביקורת]. קווסט בצורת ספר, בלי הרבה עומק, או בכלל עומק, ועם כתיבה ילדותית משהו. אבל הוא סחף אותי בעוצמה חסרת תקדים לעולם מציאות מדומה משולב בתרבות אייטיז, וגרם לי לדחות ביום את היציאה לטיול אופניים גדול בדרום אנגליה. מה שהכי מדהים זה הדיסוננס בין הספר המדהים הזה, לבין כל שאר הדברים שאי פעם קליין כתב, שהם לא טובים בכלל, בלשון המעטה.

📘 חולצות אדומות [ביקורת] ו-Fuzzy Nation [ביקורת] של ג'ון סקאלזי. בחצי הראשון של העשור הקודם הבלוג הזה תיפקד בתור בלוג המעריצים של ג'ון סקאלזי. זה לא היה דווקא בגלל סדרת מלחמת האדם הזקן המהוללת שלו, אלא יותר בגלל חולצות אדומות ו-Fuzzy Nation. שני ספרי וואו לאותו סופר זה נדיר.

📘 Among Others [ביקורת]. כל החיים קראתי הרבה. המון, אבל בתחילת השהות בגרמניה, רחוק מהשפ העברית, כשהקריאה באנגלית עוד פחות זורמת, קראתי למשך כמה שנים פחות. מה שהיה אחראי לחזרה לקריאה, ובמידה מסוימת גם להפיכת הבלוג הזה לבלוג מדב"פ, זה Among Others. ספר חצי אוטוביוגרפי של סופר הפנטזיה ג'ו וולטון, שידועה בכך שהיא קוראת כמה עשרות ספרים בחודש. היא הצליחה להעביר את חדוות הקריאה הזאת בספר וגרמה לי לחזור לקרוא בכמויות.

📘 השקרים של לוק לאמורה [ביקורת]. ספר פנטזיה מושלם על פרחח אסופי שמוביל חבורת נערים חסרי מורא. רכבת הרים של "וואו" מתחילתו ועד סופו.

📘 ג'ייד סיטי – פונדה לי [ביקורת]. ג'ייד סיטי הוא שר הטבעות פוגש את הסנדק, וזה כל מה שאתם צריכים לדעת עליו. בצורה לא רשמית אני מכתיב אותו בתור ספר הפנטזיה הטוב ביותר שקראתי בעשור של 2010-2019. שילוב של כתיבה עוצמתית ורגישה, קטעי אקשן וקטעים שוברי לב. תחשבו על הסופרנו או שובר שורות, רק שלאפיונרים יש כוחות על. הספר האחרון בטרילוגיה יצא ב-2021, ומאז לי לא פירסמה רומנים. אבל ברגע שהיא תפרסם, ואני מקווה שהיא עובדת על משהו, תהיה עליו ביקורת בבלוג. כי פונדה לי היא סופרת א-די-רה.

2. ליצירת הזאת קוראים Minimons Assemble והוא קשור למשחק Minimon שמעולם לא שיחקתי, אז אני לא מכיר את הדמויות בתמונה. אבל הן יפות מאד! יש לה גם יצירת המשך שמראה את הצד השני של הקרב.

3. אורי פינק פותח קורס קומיקס למבוגרים. למדתי אצלו קומיקס בתור ילד, גיל 11 ככה..

4. שי ליברובסקי חזר לכתוב בבלוג המוזיקה שלו וזאת חגיגה גדולה! אפילו בתור אחד שאוהב לשמוע מוזיקה אבל לא ממש לקרוא עליה, הכתבות של שי מעניינות אותי. כי הוא אובססיבי לנושא ויש לו אבחנות שחורגות ממוזיקה.

5. הוכרזו המשחקים שיצטרפו להיכל התהילה של משחקי המחשב השנה, ואיזו רשימה מעולה יש להם הפעם! Sim City, אסטרוידס, מיסט, אולטימה ו-Resident Evil. מכולם הכי הייתי מכור ל-Sim City.