יומיות 17.06.2024: Superpenner, פארודית גיבורי על גרמנית על סופר הומלס
אני דוגל בלצרוך דברים מקומיים. זה עובד די טוב עם אוכל, מוזיקה, בגדים או רהיטים – אך אבוי, דווקא בספרים, גולת הכותרת שלי, אני נכשל.
אני מסתכל על רשימת ביקורות הספרים בבלוג ונעשה לי חושך בעיניים. חוץ מכמה צדיקים בסדום (רשימה בתגובות), כולם ספרים יחסית מוכרים. אז כן, אני קורא הרבה, המון. אבל בעיקר חומרים המוניים אמריקאיים. מה מיוחד בזה?
במהלך השנים אספתי בבית לא מעט יצירות מקומיות, שקניתי בערים בהן חייתי או ביקרתי. חלקן כבר יותר מעשור מחכות שאקרא אותן. למען המוטיבציה מתחילה סדרת ביקורות ביומיות על היצירות האלה. אני אנסה להתמקד ברקע שלהן ולעשות את זה מעניין.
1. אם נסעתם במטרו בברלין בטח נתקלתם בסצינה הבאה.:
מישהו (או מישהי) עולים לקרון כשהם מחזיקים עיתון גדול. הם נראים קצת מוזנחים, בדר"כ צעירים, לפעמים מריחים רע. הם מרימים את הקול ונותנים נאום – בגרמנית – ובסופו עוברים אחד אחד בקרון ומציעים את העיתון למכירה. לפעמים אנשים קונים את העיתון, לפעמים סתם נותנים להם כסף – ולפעמים אפילו מביאים להם אוכל.
ברוכים הבאים לסצינת ההומלסים של ברלין. מקום שיכול להתקיים רק בהגיון הברלינאי. במקום שהומלסים יקבצו נדבות סתם ככה, כי זה מביך, ישנם עיתוני הומלסים מיוחדים. המוכרים הם "הומלסים רשומים" (תזכרו, מדובר במקום בו יש רשיון מוסדרת לזנות), וכל המעורבים מבינים שמדובר בקיבוץ נדבות פרופר, אבל בצורה תרבותית.
אחד הארגונים שמוציא את העיתונים הללו, וגם מנהל רשת בתי תמחוי, הוא Strassenfenger. ב-2014 הוציא הארגון לאור חוברת הקומיקס, Superpenner. היא נועדה לקדם את המודעות להומלסים בעיר.
Superpenner הוא פארודית גיבורי על שמספרת על סופר גיבור הומלס (המילה Penner היא סלנג גרמני להומלס). זאת יצירה מאד פשטנית, נגיד, הגיבור מקבל כוחות על כשהוא שותה בירה (כי הומלסים אלכוהליסטים חה חה) והמוכר בקיוסק טורקי עם שפם. למרות שאיכות האמנות וההפקה מעולים, לא הייתי מצפה לפחות מברלין, הסיפור חסר מעוף. איך אפשר להשוות את זה לחלק מהסיפורים המדהימים של, נגיד, סופר שלומפר? איןלימושג.
יכול להיות שהייתי נהנה יותר מהסיפור, למרות הקלישאתיות, אילולא היה שייך לז'אנר "פארודיה חינוכית בעדינות של פיל", ז'אנר בו ברלין מתמחה אגב. ביצירות בז'אנר הזה הכותבים מתייחסים אל הקוראים כמו אל ילדים בני 3, ודוחפים, בצורה שקופה, מסרים חינוכיים ברורים מאליו, "הידעתם? הומלסים יכולים להיות אחלה!".
יש המון הומלסים בברלין, המון. הגרמנים גאים במערכת הסעד שלהם, אבל הגאווה הזאת לא מתיישבת עם כמות ההומלסים האדירה בעיר.
את הדיסוננס הזה מיישבים בשני דרכים. האחד הוא לאמר שההומלסים *יכולים* לקבל עזרה ממשלתית, אבל הם עושים את זה או מבחירה (בחיי, שמעתי את זה, יותר מפעם אחת), או שיש להם מחלות נפש שגורמות לזה.
הסיבה השניה היא שכל ההומלסים בגרמניה מגיעים לברלין כי זאת בירת ההומלסים. בעצם, יותר מזה, הומלסים מכל מזרח אירופה מגיעים לברלין. מה גם שבברלין יש נופך רומנטי ללהיות הומלס, כמו ש-Superpenner מדגים בלי כוונה, ויש צעירים שמגיעים לברלין כדי להיות הומלסים כי זה מגניב. פגשתי כמה פולנים כאלה.
קשה לא להעריך את ארגון Strassenfenger ואנשיו. הם מלאכים מלאות כוונות טובות, ואני אומר זאת בלי טיפת סרקסטיות. זה מקסים שיש אנשים שמקדישים את חייהם לעזרה להומלסים, בין אם זה בתי תמחוי, עיתוני ההומלסים או הפקת הקומיקס הזה.
עם זאת, פגשתי כמה אנשים שעובדים בארגון במהלך התקופה שלי בברלין, והרגשתי שהם נוקטים בגישה הלא נכונה. הארגון עצמו מאד גרמני, עם חוקים נוקשים, עם דרישה להירשם – פשוט כי גרמנים לא יודעים אחרת.
אבל הומלס זה לא מצב מלידה. יש סיבות ללמה אנשים מגיעים להיות הומלסים, וע"פ רוב הסיבות הללו תלויות במצב ובתרבות. אדם שיהפך להומלס במקום אחד, לא יהפך במקום אחר.
התרבות הגרמנית מאד ביוקרטיות, נוקשית ומלאת סמכות. יש אנשים שבעקבות חוסר ההתאמה לזה לא מסתדרים במערכת ומגיעים למצב חסר בית. אבל אם הארגון שאמור לפתור את המצב פועל בדיוק באותה התרבות, הוא לא ממש יפתור את הבעיה לאותם האנשים, לא משנה כמה הכוונות שלו טובות.
2. התמונה היא כריכת Superpenner, כי מה יותר הולם פה?
3. תראו איזה ציפור נחתה בשדה ליד הבית!
וברצינות: זה צולם ליד שדה התעופה. אני מניח שמדובר באשליה אופטית והמטוס בתוך שטח שדה התעופה ולא בתוך השדה החקלאי.
4. טור מצוין של אריק גלסנר לכבוד שבוע הספר העברי, בוא הוא מלין על כך שהפכנו מחברה אוריינית לחברה אורלית-אודיו-ויזואלית. רוצה לאמר, אנשים כיום צורכים מידע בשמיעה או צפייה יותר מאשר קריאה, וזה כולל ספרים (אודיבוקס).
5. הקופסא כותבים:
"לרגל חגיגות ה-70 שלו, קוטנר משתף את המכתב המדהים הזה שקיבל מרדיו חיפה בשנת 2010."
אריק גלסנר הוא פוץ.
אני לא מכיר אותו, וזה לדעתי הטקסט הראשון וסיכוי לא רע שהאחרון שלו שקראתי, אבל זה מספיק בשביל להבין שהוא פוץ.
האם קריאה מפתחת את ה"אני"? נו, שוין – נניח שכן.
האם הקריאה היא הדרך היחידה לפתח את ה"אני"? שתוק.
אני גם לא מתלהב גדול ממדיום ויזואלי באופן כללי כי רובו מאוד רדוד ולא מעודד חשיבה או דיון בכלל. אבל זה רק רובו – הפורמט לא אשם, רק התוכן. יש המון סדרות וסרטים וסרטוני יוטיוב אינטיליגנטיים שמפתחים את ה"אני" כמו ספר ממוצע. כנל פודקאסטים (שהם אולי לא דרך יעילה להעביר מידע, אבל אני לא יכול לקרוא תוך כדי הליכה או נהיגה אז אולי הם כן דרך יעילה להעביר מידע) ואודיו בוקס וכו'.
ה"בעיה" (אם היא בכלל קיימת) היא לא שאנשים לא קוראים, זה שאנשים צורכים את מה שגלסנר קורא לו בידור. זה נכון הרבה לסדרות טלוויזיה, אבל גם לא מעט לספרים (ויעיד נגיד הז'אנר הרומנטי שמאוד פופולארי כרגע ולא בדיוק נודע באיכות שלו) ותכלס בכל מדיום. אני לא אומר שבידור זה רע, אבל כשזה כל מה שצורכים…
(כן, גם אני קצת פוץ)
בוא, אתה לא פוץ מה שהוכח בהמון תגובות פה:) אני גם לא חושב שהוא פוץ, כי קראתי הרבה פוסטים שלו. הרבה פעמים הוא כותב דברים מעניינים, נכון שבטון מיושן\ידען אבל הלוואי שזאת הייתה בעית תרבות הדיון בישראל, 2024.
מעניינת בעיקר האבחנה שלו שאנחנו הופכים מתרבות אוריינית לתרבות אודיו-ויזואלית. אני לא בטוח אם אני מסכים איתה, כי במקום עיתון כולם קוראים כתבות בטלפון ומצ'וטטים. אבל מעניינת גם אם אני לא מסכים איתה.