המדף הז'אנרי: Dungeon Crawler Carl – מאט דינימן

ממשיכים עם ביקורות על סנסציות מדב"פ מודרניות. אחרי שדנו בשרה ג’יי מאס (אהבתי), Fourth Wing (פחות אהבתי),  ו-The Will of Many (הכי אהבתי!), הגיע הזמן לדון בסדרה חדשה ששוטפת את עולם הפנטזיה וה-LitRPG (ספרים שמתרחשים בתוך משחק מחשב): Dungeon Crawler Carl.

הספר הראשון של Dungeon Crawler Carl יצא ב-2020 בהוצאה עצמית. כמו לבד על מאדים [ביקורת] או Wool [אחת הביקורות שהכי פילגה בינני לבין קוראי האתר], לוקח לספרים האלה זמן להפוך לפופולריים, אבל כשהם כבר צוברים פופולריות זה כמו אש בשדה קוצים.

שבעת הספרים של Dungeon Crawler Carl, והיד נטויה, מכרו עד היום 800,000 עותקים. עושים על פיו קומיקס וסדרת טלוויזיה. יש לו כמעט 27 אלף דירוגים ב-Good Reads עם ציון ממוצע של 4.53 נכון לרגעים אלו. מעבר לכך אתם צריכים פשוט להאמין לי שאני מסתובב לא מעט ב-Reddit ויש שם המון פוסטים שמתחילים ב-"איך Dungeon Crawler Carl כל כך טובה?!".

התשובה הזהירה שלי היא שהיא לא. כאילו לא "כל כך טובה". לפחות לא על פי הספר הראשון שלה, שהוא אכן מקורי ואכן מאד כיף ומצחיק, אבל לא "ממש טוב", אלא יותר נחמד כזה וארוך מדי.

למה תשובה זהירה? ראשית כי קראתי ביותר ממקום אחד שהספרים הראשונים נחמדים ותו לא, אבל הסדרה ממש תופסת עומק רק בספר השלישי-רביעי ומשם היא "וואו". אני מוכן להאמין לזה. שנית, כי ייתכן שלו הייתי צעיר ב-20 שנה, או עם אופי יותר שטותניקי, הייתי חושב שגם הספר הראשון כזה מדהים.

המלצה? תלוי בטעם שלכם. בכל מקרה, חובה לדעת שהסדרה קיימת.

תתכוננו כי זה סיפור המסגרת של Dungeon Crawler Carl הוא מאד מטופש, אבל בסטנדרטים הגמישים של ספרות ה-LitRPG.

באישון הלילה יוצא קארל לרחוב לרדוף אחרי החתולה של האקסית שלו, דונאט. טוב שעשה זאת, היות ובאותו הרגע נעלמו כל הבניינים בעולם וכל מי שהיה בתוך הבניינים מת.

ישר משודרת הודעת ענק שמודיעה כדלקלמן. על המעשה אחראית חברה גלקטית ענקית שזאת הייתה זכותה החוקית בגלל <שקר כלשהו>. לניצולים יש כמה דקות להחליט אם הם עוזבים את הכל ונכנסים למשהו שנקרא "המבוך" (שם כנראה ימותו), או נשארים ברחובות (שם כנראה ימותו). זה בסדר, אנשים ב-Dungeon Crawler Carl לא צריכים יותר מכמה שניות כדי לעכל אמוציונלית שואה עולמית.

קארל נכנס למבוך יחד עם דונאט החתולה, ההחלטה כנראה הכי טובה שקיבלכ ל הספר. המבוך הוא כמו משחק מחשב ענק עם טריליון קומות. מי שמסיים את כל הקומות מקלב, הממ, משהו. כאילו, יש מצב שהסבירו בתחילת הספר למה הם עושים את זה אבל זה כל כך לא רלוונטי להמשך הסיפור ששכחתי תוך שניה וזה יהיה לא אותנטי לבדוק רק בשביל הביקורת.

Dungeon Crawler Carl הוא שילוב של משחקי הרעב ומשחקי דיונון רק עם הרבה יותר דמיון, טרלול וחוש הומור. מהר מאד, זה לא ספויילר, דונאט החתולה זוכה בבונוס במבוך שהופך אותה לשחקנית מהמניין שיכולה גם לדבר (ויש לה אופי של טינאייג'רית חובבת טיקטוק).  קארל ודונאט הופכים לכוכבי מדיה חברתית, הורגים המון מפלצות, אבל המון, ומקבלים הרבה כספים ותארים מהמשחק, כל אחד מהם מתואר בטקסטים מאד מאד שנונים.

הכתיבה של דינימן מלאת אנרגיה. לדוגמא, כל הישג של קארל ודונאט במשחק, ויש הרבה כאלה, זוכה לתיאור מלא דמיון והומור ע"י ה-AI שמנהל את המשחק. רק לכתוב את כל התיאורים האלו היה לוקח לי חודשים של עבודה מעייפת. פה אלו כמעט הערות שוליים.

מצד שני, כל העניין עם השלבים והמפלצות היצירתיות משעשע בהתחלה, אבל מהר מאד מרגיש כמו מפלצת השבוע. גם הקטע עם התוכניות שמסביב והמדיה החברתית משעשע בהתחלה, אבל מהר מאד אתם מתחילים לשאול את עצמכם, האם זה מתכנס לאיפושהו?

אז זהו, ש-Dungeon Crawler Carl מרגיש כמו יצירה של מישהו שנורא אוהב משחקי מחשב וכתב בשביל הכיף ספר על רעיון מטופש שעלה לו. זה בהחלט מתאים לפילוסופיה שלי של לבצע רעיונות מטופשים בצורה נהדרת, אבל 462 העמודים של הספר מוגזמים בשביל זה, 200 עמודים היו מספיקים.

מה יש למתוח את זה לסדרה של שבעה ספרים ועוד היד נטויה? יש שם איזה סיפור גדול מבריק שלא מבחינים בו בספר הראשון?

אם תשאלו את מעריצי הסדרה אז כן. וזאת הסיבה היחידה שאני שוקל להמשיך לקרוא אותה.

מארק דינימן יודע לכתוב, ואם העלילה שלו קצת תתבגר מרמת המגניבות בספרים הבאים, אז יש מצב ליצירה גאונית. האם יש לי כוח לנסות, בעולם בו מחכים כל כך הרבה ספרים ברשימת הקריאה שלי? ואללה, אפילו לי קשה לדעת.

[Dungeon Crawler Carl – מאט דינימן, 462 עמודים, 2000]