יומיות 03.08.2024: האם חקר מאדים יוביל למהפיכה המדעית הבאה?
אני בתל אביב לכמה ימים בלבד. או שיותר, לכו תדעו עם ביטול הטיסות הנוכחי.
1. תחום חקר המאדים מבעבע ולהרגשתי זה עניין של זמן עד שתתגלה שם תיאוריה שתשנה את העולם. אני מדבר על משהו בקנה מידה של אבולוציה, דינוזאורים או כדור הארץ עגול. זה יקח עוד זמן, 10-20 שנה ואולי יותר, אבל כל מיני גילויים לאחרונה גורמים לעצמות הזקנות שלי להרגיש שזה הכיוון הנכון.
אני לא מומחה מאדים. הרבה מהגילויים שם מתמקדים בתחומי הכימיה והביולוגיה ולקרוא לי חובבן בהן לא מתחיל לתאר את הבורות. הרבה ממה שאני יודע זה מפרסומים של נאסא וסרטונים של The Mars Guy. הסרטונים שלו הם ברורים, קצרים ומציגים דברים בקונקסט הנכון. אם מתעלמים מהטון הלאקוני שלו, שאני ממש מקווה שעושה AI והוא לא באמת מדבר ככה, אז הוא מקור ידע מושלם.
שני גילויים מרעישים מהחודש האחרון היו הטריגר לפוסט. נתחיל כרונולוגית לפי הסדר, למרות ש, ספויילר, דווקא הגילוי השני יותר מרגש.
גילוי ראשון. ב-30 במאי התרחשה תאונה על שטח מאדים. חוקרת המאדים (Rover) קיוריוסיטי (Curiosity) דרסה אבן תמימה למראה, שברה אותה, ובתוכה התגלו שלל אבנים טובות מסוג גופרית טהורה.
בואו נתעכב לרגע על הסיפור הזה, כי הוא נשמע דומה בצורה חשודה לאגדה היהודית העתיקה על בן האיכר שמצא בבטנו של שור שלל אבנים טובות שהצילו את הכפר. כאילו, 12 שנות מחקר, אינספור טכנולוגיות וכלי קידוח, ובסוף את אחד הגילויים הגדולים עושים בגלל שקיוריוסיטי דרסה אבן. קלאסיקה.
גופרית, ככה מספרת לי ויקיפדיה, היא האלמנט העשירי הכי נפוץ ביקום והחמישי הכי נפוץ על כדור הארץ. תוסיפו לזה שכבר התגלתה גופרית מזמן על מאדים, אז האם הגילוי החדש מסעיר כל כך?
כנראה שכן. יש הבדל בין תרכובת גופרית שגילו בעבר כבר לבין גופרית טהורה שגילו עכשיו. אלו דברים שונים שנוצרים בתהליכים שונים. גופרית טהורה, על כדור הארץ, נוצרת תמיד ליד הר געש. במאדים יש ערי געש, אבל ממש לא במקום בו גילו את האבנים עכשיו.
מה גם ששדה אבני גופרית טהורה זה לא משהו שיש על כדור הארץ, וגם המבנה המחורר שלהם מצביע על תהליך יצירה שונה ממה שאנחנו מכירים. שוס נוסף הוא ש – אם הבנתי נכון – גופרית טהורה נוצרת בין השאר בתהליך חימצון ו, אהמ, אין חמצן על מאדים.
אבני הגופרית הטהורה אולי התגלו ב-30 במאי, אבל נאסא הודיעה עליהם רק ב-18 ביולי, פשוט כי לוקח זמן לקבל מידע ממאדים, לעבד אותו, להחליט שהוא נכון ולהכין לפירסום.
הפירסום זכה לתהודה יפה יחסית, כמו שאפשר לראות בפירסום בהאקרניוז שקיבל 186 נקודות ו-100 תגובות. אם כי רבות מהתגובות דנו בכך שהכותרת של נאסא מנוסחת כמו צהובון זול ("לא תאמינו מה גילתה קיוריוסיטי כשדרסה אבן על מאדים!").
גילוי שני. ב-25 ביולי, שבוע אחרי זה, יצאה הודעה שלדעתי הרבה יותר מסעירה. אם היא היכתה פחות גלים זה בגלל שקשה לעכל אותה, וגם נאסא עושה כמיטב יכולתה לשים אותה בפרופורציות קטנות.
הם צודקים בצעד הזה. בעולם פייק ניוז ומדיה חברתית קל מאד לצאת מפרופורציות עם ניסוח לא נכון. אז עדיף לעטוף את הכל בספיקות, כי אם יתגלה שהגילוי נכון לאינטרנט עוד יהיה זמן להתרגש.
אז מה שקרה זה שב-21 ביולי, לא רחוק מהאבן עם הגופרית, אספה קיוריסיטי אבן מנומרת עם סימנים לחומר ביולוגי בתוכה. לאבן, בגודל מטר על 60 סנטימטר, הם קוראים מפלי צ'ייאווה (Cheyava Falls).
אם לא מספיק שגילו בתוך האבן חומר ביולוגי, אז העובדה שהאבן מנומרת מפתיעה שבעתיים. בדר"כ בכדור הארץ מייחסים נימור של אבנים לעדות של בקטריות מאובנות שחיות עליה. אבל על מאדים אין חיים, עד כמה שאנחנו יודעים. אז המממ.
יש לציין, כמו שנאסא טרחו לציין ולהדגיש בכל מקום אפשרי, שחומר ביולוגי יכול להתקיים גם בדברים לא ביולוגיים. פלסטיק נגיד (זאת הדוגמא שראיתי). הם גם הגדילו וסיפקו את התרשים הבא כדי להסביר שהדרך מחשד קלוש, איפה שאנחנו נמצאים עכשיו, למסקנה מדעית, רחוק מאד:
כדי לחקור את האבנים צריך איכשהו להחזיר אותן לכדור הארץ. משימה שכרגע אף אחד לא יודע איך לעשות בעלות שקטנה מהעלות הבטחונית של מדינה קטנה במזרח התיכון. אבל איכשהו כל הגילויים האלה, השניים האחרונים הם רק סימפטום שלהם, גורמים לי לחשוב שהמדע נמצא בכיוון הנכון לשנות, שוב, את ההיסטוריה האנושית.
2. תודה ליעל רגב, שביקרה בתערוכת גרפיטי בבניין להריסה ברעננה, ושלחה משם כמה תמונות מהממות. זאת, למשל, צועקת פרנצ'ייז משחקי מחשב.
3. בקושי זכור לי ספר פנטזיה שזכה לכל כך הרבה ההמלצות וביקורות החיוביות כמו ספר הפנטזיה היהודי החדש של יהודית קגן, חרשתא. אולי עולם סוף לפני עידן ועידנים ואולי הספרים של יואב בלום, אבל לא בעוצמה הזאת.
הנה ביקורת חיובית אחת עליו לדוגמא של דני אורבך, אבל יש עוד המון. אנסה לקרוא בהקדם האפשרי.
4. דברים שלמדתי לאחרונה:
a11y הוא סלנג אינטרנט ל-accessibility, כלומר, נגישות. הקיצור בא מכך שיש 11 אותיות בין ה-a ל-y במילה accessibility. האירוניה, המכוונת לגמרי, היא שנגישות אומרת "כמה דברים נגישים לאנשים עם מוגבלויות בלי עזרה של אחרים", אבל אין סיכוי שאף אחד בעולם יבין מה המשמעות של a11y אם הם לא יודעים את זה קודם.
יש קיצורים נוספים ברוח דומה. נגיד, i18n, אומר “Internationalization” ו-l10n אומר “Localization”.
5. לסיים דברים זאת אמנות. הקומיקס של גרנט סניידר מ-2017 על הנושא נוצר למסע יחסי הציבור של הספר Finish של ג'ון אקוף והוא מדויק בצורה יוצאת דופן.
6. מישהו ברדדיט אגר המלצות של ספרי המד"ב הטובים ביותר של יותר מ-1200 סופרים, ויצא מזה רשימת המלצות אחת מהממת. זה קרה לפני שמונה חודשים, וזה גם הזמן שהטאב הזה היה פתוח בדפדפן שלי עד שנזכרתי בו עכשיו.
יש שם את טיטניום נואר המעולה [ביקורת], אבל גם ספרים שפחות אהבתי, ספרים שלא קראתי, וחלוקה לז'אנרים מסקרנת כמו מד"ב קשה, אופרות חלל או סייברפאנק.
רק ממליץ להוריד ציפיות מחרשתא.
לא קראתי אותו עדיין (יתוקן בשנה הקרובה) אבל אני משתדל כבר כמה שנים לקרוא את כל הספרים שמועמדים לפרס גפן בכל שנה,ושמתי לב שבכל שנה יש חרשתא – ספר שהוא כנראה סבבה ומתפוצץ ללא פרופורציה בגלל שניים וחצי מאפיינים – נקודת פתיחה טובה, היותו ספר נגיש ולא מאיים וקהילת קוראי המדב פנטזיה בארץ.
נקודת פתיחה טובה – יואב בלום של אחרי מצרפי המקרים הוא הדוגמא המתבקשת (אם כי דווקא האחרון שלו, שאני ממש מחבב, נכשל בתחום), אבל גם רותם ברוכין (שומרי הערים), יהודית קגן, קרן לנדסמן (לב המעגל) ושות' הם אנשים שהיו מעורבים בקהילה שנים אז כשהם יוציאו ספר, כל עוד הוא לא גרוע, תהיה להם תפוצה אוטומטית מאוד רחבה וברור שזה יתפוצץ.
ספר לא נגיש ומאיים – אתה חייב להיות ספר נחמד שמכוון לקהל רחב ככל הניתן. אתה לא תתעסק או תתפוס צד באף סוגייה פוליטית אלא אם כן אתה יכול מציד אותה באופן שניתן להכחשה מסויימת ובכללי עדיף אם תיצור מן אבסטרקצייה מעל המדינה באופן שמצד אחד יהיה מספיק מוכר ומצד שני לא יותר מדי כי המציאות לא נחמדה. לדוגמא שומרי הערים על אף היותו ספר שהערים של ארץ ישראל הן דמויות בו, מתעלם באופן צורם מפלסטינים, לב המעגל די בבירור מדבר על הקהילה הגאה אבל אם זה לא נעים לך אתה יכול להתעלם ויואב בלום כל כך גנרי מבחינת בניית העולם שלו שהסיפור יכול להתרחש בכל מקום בעולם. דרושה גם רמה כלשהי של "נחמדות" – נדיר מאוד שספרים כאלה יהיו קודרים או יעסקו בסוגיות כבדות (נגיד – יעסקו באונס, או ברצח ריאליסטי) כי גם זה עלול להדיר המון קוראים. עוד אספקט של נגישות זה נגישות קריאתית – יש בארץ כמה סופרי פנטזיה מצויינים שככל הנראה לעולם לא יתפוצצו פשוט כי סגנון הכתיבה שלהם לא נגיש. שמעון אדף יכול לכתוב ספרים מדהימים אבל בגלל שהוא לא משתמש בגרשיים כשדמויות מדברות רוב האנשים לא יצליחו לקרוא אותם.
אני לא אומר שספר חייב להתעסק בפוליטיקה או להיות כבד, פשוט ספר שעושה את אחד מאלה הוא ספר שמראש אין לו סיכוי להתפוצץ.
והחצי נקודה לסיום היא מאפיינים של קהילה קטנה – מתקשר גם לראשון. קשה מאוד למצוא ביקורות מאוזנות. זה לא רק כי אם אתה דמות שמוערבת אז הרבה אנשים מכירים אותך והביקורת מוטה בגלל זה, זה גם בגלל שיש בערך שתי קבוצות פייסבוק עיקריות לביקורות בתחום ואם אתה מפרסם ביקורת שלילית אתה יכול לדעת בוודאות שהסופר/ת יקרא אותה ואולי יעלב. זה מוביל לסיטואציה שבה רוב האנשים יצניעו את החלקים השליליים של הביקורות שלהם או אולי אפילו ימנעו מה שיוצר תמונה מוטה על הספר וגורם ליותר אנשים לקרוא אותו וחוזר חלילה. בדיון שעלה פעם בקבוצת "ספרים" על מה קורה אם יש ספר ישראלי שממש לא אהבת התשובה הרווחת היתה שלמעט מקרי קיצון, אנשים שפוט לא יפרסמו עליו סקירה כי למה לחרבן על תוצר שבן אדם השקיע בו כל כך הרבה.
עכשיו, זה המקום להזכיר שוב שלא קראתי את חרשתא. וכל שאר הספרים שהזכרתי פה הם באמת סבבה ומעלה, פשוט פחות טובים מההייפ שלהם. וחשוב לזכור את זה כל פעם שיש ספר שמתפוצץ.
זה לא שאני חולק עליך. בתקופה שקראתי ספרי מקור בעברית, מה שקורה קצת פחות כיום כי אני לא גר בישראל, פירסמתי ביקורות על אלו שאהבתי*, כי ביקורת שלילית תעשה רק רע לעולם אם הסופרים יקראו אותה.
אני גם מבין את נקודת המוצא והנימוקים שלך, אבל עם זאת, אני חושב שהמדב"פ הישראלי פשוט עדיין מחפש את הקול שלו. הרי גם קהילת המדב"פ האמריקאית הייתה במשך עשרות שנים קהילה קטנטנה עם ביקורות לא פרופורציונליות כי כולם הכירו את כולם, ועדיין יצאו משם אסימובים.
הניחוש שלי הוא שמהרגע שיהיה ברור מה הקול של מדב"פ ישראלי, איך מערבבים את הז'אנר עם מאפייני המקום המאד בולטים שיש לנו, אז יתחילו לצאת ספרים טובים (קלילים, אפלים, פוליטיים) בכמויות יותר גדולות. בינתיים אני מקווה שאולי חרשתא מצאה את הטון הנכון.
* אגב, היו כמה שמאד אהבתי! עולם הסוף של אופיר טושה גפלה או שדים ברחוב אגריפס.
אוקיי כנראה שהניסוח שלי קצת לא היה ברור.
יש המון ספרות מדב פנטזיה ישראלית טובה שאני יכול להמליץ עליה בפה מלא. הטענות שלי הן בעיקר כנגד ה… בוא נקרא לזה "מנגנון הפצה". לב המעגל, שומרי הערים (אולי גם חרשתא) ושות' הם סך הכל ספרים סבבה, פשוט סובלים מאוברהייפ.
בקיצור מה שאני אומר זה שאולי כדאי להגיע עם ציפיות פחות גבוהות לחרשתא.
נ.ב. – אוברהייפ גם הופך את פרס גפן למאוד בעייתי, אבל זה כבר נושא אחר שאני יכול להתלונן עליו שעות
נ.ב. 2 – אופיר טושה גפלה נהדר בכללי, ממליץ גם על החדש שלו (חיי ספר), שדים ברחוב אגריפס היה לי מבולגן מדי ולא בדיוק התיישן טוב.
הבנתי. אתה אומר שזה הייפ מבוסס קהילה קטנה והכרות עם הסופרים ולווא דווקא הייפ מבוסס איכות.
אני מבין. האמת היא שלא מפריע לי אבל להגיע עם ציפיות גבוהות 😀 אפילו נהנה מזה יש לאמר.
מסכים עם המנגנון שאתה מתאר לגבי הנטיה לאוברהייפ, שנובע לדעתי בעיקר מהעובדה שזו קהילה קטנה, וכפי שתיארת, מי שפחות אהב את הספר פשוט לא מפרסם סקירה. (אני זוכר שאני בפירוש נהגתי כך בפורומים של מוזיקה ישראלית, ולכן בשלב כלשהו כבר הפסקתי לבקש דיסקים כשחילקו דיסקים חדשים. אמנם לא היתה דרישה מפורשת לכתיבת ביקורת בתמורה לחלוקה, אבל אני מצד אחד הרגשתי לא נעים לא לפרסם ביקורת על אלבום שקילבתי בחינם, אבל עוד יותר לא נעים לפרסם ביקורת שלילית כשאני יודע שהיוצרים חברים בפורום).
אבל אני פחות מסכים שהספרים שתיארת מתרחקים ממציאות לא נחמדה.
בוודאי לגבי לב המעגל שאני מאוד אהבתי. איך בדיוק אפשר להתעלם שם מהקהילה הגאה כשזוגיות של שני גברים היא ממש במרכז הסיפור? העולם שנבנה שם מצד אחד מרגיש מאוד ישראל של עכשיו, ומצד שני מציג עולם פנטזיה די אפל מנקודת המבט של אנשים שונים שלא מתקבלים על ידי החברה. מבחינתי העובדה שהסיפור מתרחש ברקע של עולם שמוכר לי הפך את זה ליותר מוחשי ויותר קשה להרחיק את המציאות הלא נחמדה.
לגבי שומרי הערים, אמנם היא מתעלמת מהפלסטינים, אבל לא הייתי אומר שהיא מתרחקת מפוליטיקה כאשר תמה מרכזית בספר היא פינוי ימית והטראומה שזה יצר. אז לדעתי היא בכוונה מתעלמת מהפלסטינים, כאשר האג'נדה של הספר מתעסקת דווקא בפינוי התנחלויות. אז אולי אני לא מסכים עם האג'נדה שלה, אבל אי אפשר להגיד שהיא מתרחקת מנושאים פוליטיים.
קראתי את חרשתא ומאוד נהנתי ממנו. אז אני בהחלט ממליץ עליו.
אבל בדיוק סיימתי את מסכת תהום של איל חיות מן, השותף של חרשתא ל"ברבנהיימר של הפנטזיה היהודית", ועכשיו יש לי חשק עז להמליץ עליו לכולם.
כבר הרבה זמן לא נהנתי כל כך מספר פנטזיה.
הספר (ראשון בטרילוגיה) בונה עולם עשיר ושלם סביב תקופת המשנה ודמויות של רבנים מפורסמים מהתקופה.
בספר הזה יש שילוב של עלילת חניכה קלאסית סטייל שם הרוח, יחד עם מארג של תככים ופוליטיקה בתוך העולם הרבני של אחרי חורבן בית המקדש, עם אוסף של דמויות שונות שמונעות על ידי אינטרסים וערכים שונים, שמזכיר לי בסגנון את "שיר של אש וקרח".
בדומה לשיר של וקרח, הפנטזיה כאן מתגנבת לאט לאט לאורך הסיפור. הספר מתחיל כרומן היסטורי "רגיל", והעל טבעי לאט לאט מתגנב לו לתוך העלילה.
מכיוון שחרשתא ומסכת תהום יצאו באותו שבוע, וגם חלקו יחד כמה אירועי השקה מרבים להשוות ביניהם.
אבל הם מאוד שונים, וזה ממש כיף לקרוא אד אחרי השני שני ספרי פנטזיה שהרפרנס שלהם הוא מיתולוגיה יהודית (למרות שאין לי שום הכרות מוקדמת עם הרפרנסים האלה), שניהם טובים ושניהם כל כך שונים.