המדף הז'אנרי: Rosemary and Rue – שונן מגווייר (סדרת October Daye, ספר #1)

לאורך כמה שנים בתחילת העשור הקודם דיברנו פה ללא הפסקה על שונן מגווייר, או בשם העט שלה, מירה גרנט. הסיבה הייתה טרילוגיית NewsFlesh המדהימה שלה (ביקורות ספרים 1, 2 ו-3) שעד היום אני חופש עליה בתור אחת מטרילוגיות המד"ב המסעירות שקראתי.

הרומן התערער ב-2014-2015, עם הספרים פרזיט [ביקורת] וסימביוזה [ביקורת], שכאילו המשיכו את הקו של NewsFlesh אבל בתכ'לס היו בבל"ת לא מוצלח. ב-2017 מגווויר עשתה רעש עם "כל לב הוא דלת" [ביקורת] עתיר הפרסים, אבל הוא היה אמנותי מדי בשבילי. תחייה מסוימת נרשמה ב-2021 עם Middlegame [ביקורת] שהיה אחלה ספר. או בעיקר, אחלה ספר חצוי, עם חצי ראשון מהמם וחצי שני מבולבל.

במשך כל התקופה הזאת, בטוחני שקראתם עליה בריתוק, שאלו אנשים למה אין פה סקירה על סדרת אוקטובר דיי של מגווייר? מדובר בסדרת הדגל של הסופרת. 18 ספרים ראשיים, עוד 12 נלווים וכמות מעריצים נאה.

אז למה באמת? בגלל שאוקטובר דיי זאת סדרת ספרי פנטזיה אורבנית בלתי נגמרת, ז'אנר בו לא מצאתי ולו יציאה אחת שממש אתלהב ממנה בעשרים ומשהו שנה שהוא קיים. אפילו, לא, אחת!

בקצרה: אוקטובר דיי לא שינתה את זה. הספר הראשון היה מבולבל כמו שרק פנטזיה אורבנית יודעת להיות מבולבלת, מלא דמיון כמו שרק סופרי פנטזיה אורבנית, או chatGPT יודעים להיות. ועם תעלומת רצח חסרת הגיון, שזה משהו שנורא אוהבים בז'אנר הזה.

מה שהציל את המצב זאת העובדה ששונן מגווייר סופרת על. תמיד נעים לקרוא את הספרים שלה, אפילו כשהעלילה לא משהו. אפילו כשהדמות הראשית לא מעניינת אותי.

אז הנה, סימנתי עוד "וי" בחיים. עכשיו קראתי ספר של אוקטובר דיי, והמסקנה שלי היא שאם אתם לא אוהבים פנטזיה אורבנית, הוא לא בשבילכם. ואם אתם כן מחובבי הז'אנר? תשאלו מישהו אחר, לא אותי.

אוקטובר דיי חזרה לחיי בני האנוש אחרי שהייתה 14 שנים דג באגם. אם נראה לכם מוזר להתחיל ככה לסקור את עלילת הספר, אז הרבה יותר מוזר להתחיל ככה את הספר עצמו.

כמו כל אדם (או חצי Faye חצי אדם במקרה של אוקטובר דיי) שהיה דג נגד רצונו במשך 14 שנה, כך אומרות השמועות, גם דיי די מבואסת, ויש פה משחק מילים שנון שאפילו שונן הייתה גאה בו. אוקטובר עובדת כקופאית משמרת לילה בסופר, שמה את חייה הקודמים בתור חוקרת פרטית מאחוריה, ומתרחקת מכל החברים שלה ומי שרוצה בטובתה. לא ברור לי למה, אולי זה קטע של PTSD, ישראליים לא יבינו.

עד שיום אחד נרצחת Evening, חברתה הטובה, או אולי אויבתה המושבעת, המושגים הללו נורא מבולבלים בספר הזה, של אוקטובר דיי. יש לציין שלדיי אחראיות מסוימת על הרצח, בגלל שהיא התעלמה מהמון שיחות של Evening שביקשו עזרה. אוקטובר אגב, הרבה יותר מוטרדת מכך ש-Evening איכשהו הטילה עליה בקסם <שקר כלשהו> לפענח את הרצח.

תשמעו, אני לא אכביר מילים. כמו הרבה ספרים ראשונים של סדרות בז'אנר גם Rosemary and Rue מרגיש כמו עולם שהמציאו בזמן שכתבו אותו. "המממ, למה היא לא יכולה להיכנס לסמטה? אני יודעת אני יודעת! נגיד שיצורים חצי קסומים יכולים להיכנס רק לסמטאות שרחבות מ-30 ס"מ בחודשי החורף!" זה כזה עומס של חוקים שרירותיים שמנחיתים עלי לאורך הקריאה שצריך להיות רואי חשבון כדי לעקוב אחריהם.

ספרים ראשונים של סדרות ארוכות כאלה אמורים להיות אקספוזיציה לעולם מעורבים באיזו עלילה ששומרת על עניין כלשהו. פה יש בעיקר אקספוזיציה. העלילה הבלשית מאד חלושה, ודי ברור מי הרוצח לאורך כל הספר. נעשה מעט מאד מאמץ אם בכלל לעשות את זה מעניין.

ראיתי בביקורות שהדעה שלי על Rosemary and Rue היא די סטנדרטית. יעברו עוד כמה ספרים בסדרה אז שהמעריצים יתחילו לאמר שהיא נהדרת. אבל לי אין סבלנות לזה. אז אותי אוקטובר דיי תאבד פה.

[Rosemary and Rue – שונן מגווייר, 346 עמודים, 2009]