יומיות 02.10.2024: חזרה מטיול בקרואטיה

בוורשה אחרי קרואטיה ורגע אחרי שאני נוסע מחר לפראג. שנה טובה לכולם!

1. בימים הראשונים בקרואטיה הרגשתי כאילו זאת חופשה בפולין. ככה זה כשהשפה דומה וייחודיות המקום לא קופצת לעין. קרואטיה שמצאתי היא לא ארץ בלקנית תוססת, אלא מקום מנומנם ותיירותי בצורה מוגזמת.

קרואטיה מרגישה כמו ארץ מזרח אירופאית שממוקמת בבלקן ומנסה להיות איטליה. הדבר שהכי בלט בביקור הזה הוא כמה אנשים נחמדים. לא הנחמדות המנומסת המאולצת, אלא נחמדות אמיתית, אותנטית, שהופכת כל מקום לנעים רגשית. הדבר השני שבלט הוא כמה שהארץ יפה.

הטיול כלל את טרוגיר ההיסטורית, ספליט הבירה והאי Hvar (חוואר). אני כותב את הפוסט הזה מהבטן, בלי תכנון מראש.בואו נראה מה יצא.

א. האי חוואר הוא אחד היעדים התירותיים היפים ביותר שביקרתי אי פעם. שלושת הימים בו הרגישו כמו חופשת אינסטגרם. ויזואלית, אני לא חושב שאי פעם ימאס לי ללכת שעות לאורך חופי האי. לשבת על ספסל אבן בכיכר העיר, להביט לנמל ולעבוד עם לפטופ (כן, אני עובד בזמן טיולים!).

ב. הבעיה של חוואר זה שתיירות זה כל מה שיש לו להציע. מקומיים בקושי גרים שם ומחוץ לעונת התיירות הוא שומם. אני מטייל בשביל תרבות, ובחוואר קשה למצוא תרבות קרואטית, אלא יותר אטרקציות תיירותיות. השפה השלטת היא בריטית, ולפעמים קצת אמריקאית או קנדית, אבל קרואטית בקושי שומעים.

וזה צורם בעיקר כשנתקלים בעצי החרוב. חוואר מלאה בהם ועכשיו זאת העונה. איפה שלא תלכו תראו מאות חרובים על הרצפה. אני חובב חרובים, וחובב ממרח חרובים, וכאב הלב על הבזבוז והחוסר איכפתיות. אז אספתי כמו יפה של חרובים, 30 שניות עבודה באמת, שטפתי, ייבשתי על המרפסת בדירה השכורה, ולקחתי לוורשה להכין ממרח חרובים ביתי.

ג. מבחינת אוכל, בואו נוציא את זה מהר. אני לא אוכל דגים וזה אחוז גבוה מהתפריט בקרואטיה. אני גם לא ממש אוכל בשר אלא אם כן זה משהו פשוט כמו קבב, וזה מכסה את שאר התפריט. טעמתי את הקבב המקומי, Cevapcici, וטובים ממנו יש בכל מקום בת"א, ברלין ואפילו בוורשה. הבורקס הקרואטי הוא… בורקס. שום יתרון לעומת הישראלי. הגבינה הקרואטית הכי מפורסמת היא גבינת Pag: גבינת כבשים קשה וחזקה מהאי Pag. היא עולה הון, אני מדבר על 400 שקל לקילו, ולמרות שהיא טעימה, היא לא יוצאת דופן ובטח לא שווה 400 שקל לקילו. אולי 100. האוכל בקרואטיה בבירור לא נועד לחובב ירקות, גבינות וקטניות כמוני.

ד. ואז בערב האחרון בחוואר, ב-22:00 בלילה התחלתי להרגיש רע. ב-22:30 הקאתי, וגם ב-23:00, 23:20 ובעצם עד 4:30 בבוקר. יום אחרי זה הטלטלתי בקושי רב במעבורת לספליט, ושם התרסקתי בדירה שכורה עם 39 מעלות חום.

הוירוס היה קצר אך אגרסיבי, ובררו שלא חוויתי את ספליט כהלכה בגללו. מהמעט שראיתי זאת נראית עיר מאד נעימה וחביבה לחיות בה, עם אווירה אורבנית תוססת.

ה. קרואטיה, בצורה מוזרה ומופלאה, מלאה בחנויות ברווזונים לאמבטיה. בקטע של מאות סוגי ברווזונים בעיצובים מקוריים וכיפיים. מישהו אפילו שאל ברדדיט מה הקטע, והופתעתי מהסנטימנט השלילי שם. כאילו, לי זה שם חיוך על הפנים ואפילו קניתי ברווז גיטרה. מה עדיף, עוד חנות קבב?

2. הכריכה המהממת של ספר הקומיקס עוצר מלכת, של האמנית רויטל בורנשטיין ז"ל שנרצחה אמש בפיגוע ביפו. כל כך עצוב שבא לי לבכות. ראו את ההודעה של האיגוד הישראלי לקריקטורה וקומיקס.

3. אני יוצא מחר בבוקר ל-HCPP בפראג, שהוא קונגרס ההאקרים לקריפטואנרכיה. זאת השנה האחרונה שהקונגרס מתקיים, פשוט המכון שמקיים אותו עומד להיסגר, ולכן אני ממש שמח, כאילו, מתרגש, שקיבלתי סלוט להרצות. הנושא? The Democratic Web.

מסיבה לא ברורה פראג מלאה עד אפס מקום הסופ"ש, והרבה אנשים שאני מכיר לא מגיעים לקונגרס פשוט כי הם לא מצאו מקום לישון. זה הותיר אותי עם כרטיס אקסטרה לכנס.

אז ככה: אם יש פה אנשים שבמקרה בפראג הסופ"ש, או יכולים להגיע לפראג, או מכירים מישהו בפראג – ורוצים את הכרטיס. יאללה, תרימו אימייל. חבל שיתבזבז לו.

4. מאז תחילת המלחמה רוב חלפני הכספים בוורשה הפסיקו להחליף שקלים לזלוטי. אלו שכן המשיכו, עשו זאת בשער שערורייתי של 20-30% פחות מהמחיר האמיתי. רק צדיק אחד היה בסדום, Kantor Redar, שלאורך כל התקופה הזאת המשיך להחליף שקלים לזלוטי בשער האמיתי.

מאז משבוע שעבר Redar לא מקבלים יותר שטרות של 200 שקל, אלא רק 100 שקל ופחות. "ממשלת ישראל הודיעה על רצונה לבטל אותם, ואנחנו לא יכולים לקחת את הסיכון" הסבירה האשה שם. אז כן, אני יודע שהסיפור קצת יותר מורכב, ומודע לכך שבנק ישראל, שלו הסמכות לבטל את השטרות, הודיעה שאין כוונה כזאת. אבל אני רק כותב פה כדי להראות את ההשפעות הלא צפויות של ידיעות חדשותיות בישראל, כמה אלפי קילומטרים משם.

5. חובה לקרוא, ולהאזין, לסיכום הישראלי של קולומבוס לשנת תשפ"ד.

6. שי ליברובסקי כותב, בין השאר, על ספוטיפיי ועל המהפיכה שעשה בעולם המוזיקה. יש לי רתיעה, די מובנת בהתחשב באופי שלי, מספוטיפיי, כי אני פחות טיפוס של פלטפורמות ענק וגלובליזם ויותר טיפוס של פרטיות. אבל זה לא אומר שאני חולק עליו!

ספוטיפיי זה דבר מדהים. הלוואי וזה ישאר לנצח, זה הדבר הכי טוב שקרה לחובבי המוזיקה מאז המצאת הסרט המגנטי. פאק*.

איזה כיף לילדים שגדלים בעולם שיש בו ספוטיפיי. יש משהו קסום בקלטות הטייפ והוידיאו הישנות, בדיסק הראשון שקניתי, באלפי השעות שהעברתי בחנויות תקליטים. אפילו במאות הג'יגות שאספתי מסולסיק וקאזה. אני נזכר וכמעט יכול להריח את זה. את התחושה המשימתית בגיל 16 כשרק החלטתי שבא לי להקשיב לסמשינג פמפקינס והתעקשתי להשיג את הדיסקים המקוריים דרך חברים או יד שניה. את שי החייל עם הווקמן (כי פחדתי על הדיסקים) והנוקיה עם הסנייק. את שי הילד שמקליט את המצעד של עופר נחשון על קסטות. ועדיין הייתי מחליף את השיט הרומנטי הזה בספוטיפיי בלי למצמץ. כאילו, מה זה להחליט שבא לי להקשיב לסמשינג פמפקינס (להקה יחסית פופולרית) ולעשות מזה פרויקט שמתפרס על חודשים? יכולתי להחליט שבא לי להתעמק בפולק פופ תאילנדי ותוך שבוע או יומיים כבר הייתי סוג של מומחה, או לפחות מגבש טעם בתחום.