המדף הז'אנרי: Empire of Silence – כריסטופר רוקיו

אתמול עלתה שאלה ברדדיט, מה קפיצת האיכות הגדולה ביותר למעלה בין ספרים בסדרה? כלומר, מה הסדרה בה הספר השני, או השלישי, היו הרבה יותר טובים מהספר הראשון?

מאלו שקראתי, מוזכרת  הקפיצה באיכות מאלנטריס לערפילאיים של ברנדון סנדרסון (למרות שזאת לא אותה הסדרה בכלל), הקפיצה המדהימה באיכות בספר הרביעי של Rising Red [ביקורת עליו] (למרות שאני לא מסכים עם זה, אי אפשר להתעלם מכך שכל שאר העולם כן) ותיקי דרזדן (מסכים, ובכלל לסדרות של פנטזיה אורבנית לוקח זמן להתפתח מבחינת איכות).

שתי הקפיצות שעלו לי ישר בראש, אגב, הן בשתיים מהסדרות הטובות ביותר בכל הזמנים. הארי פוטר, שלדעתי רק מהספר השלישי הפך ליצירת המופת שהוא היום, ושיר של קרח ואש, בו למרות שהספר הראשון היה מעולה, הספר השלישי, סופרת החרבות ["ביקורת"] הוא הגאונות האמיתית והשתלטות של מרטין על הפורמט.

בין השאר הוזכרה סדרת The Sun Eater שבדיוק סיימתי לקרוא את הספר הראשון שלה, ועליו נדבר היום. ספויילר: זאת עומדת להיות ביקורת קצת מבאסת על ספר שאיכזב אותי.

סדרת The Sun Eater זכתה בכמה פרסים וקיבלה מנה יפה של באז ברדדיט. אם כי הסיבה האמיתית שקראתי את Empire of Silence, הספר הראשון שלה, היא שמבקר הספרים האהוב עלי, Petrik, בחר בספר השלישי בסדרה כאחד מספרי השנה שלו ל-2023, לצד The Will of the Many [ביקורת] המופתי.

פטריק, כמו אנשים אחרים, הסביר שהסדרה מתחילה סביר פלוס ב-Empire of Silence, ורק אחרי זה תופסת תאוצה. ידעתי שאני לא הולך לקרוא ספר מדהים, אבל כן קיוויתי לקרוא ספר טוב שיגרום חשק להמשיך. יש יופי מיוחד בבינוניות שמגיעה עם הבטחה לשיפור אדיר בהמשך.

בערך בעמוד ה-400 הבנתי ש-Empire of Silence זה לא זה, וסחבתי עד סוף הספר, 753 עמודים, בעיקר בשביל הביקורת הזאת. מדובר באופרת חלל פנטזית, שזה אומר כוכבים ומסעות חלל אבל גם חייזרים שמרגישים כמו גזעים אקזוטיים במבוכים ודרקונים.

מה לאמר? לא מצאתי שום עניין או קסם בספר. הוא מרגיש כמעט גנרי, עם עלילת הרפתקאות שיכולה להיות באחת היצירות הפחות טובות של מלחמת הכוכבים. יש בו אולי יותר טרגדיות ודרמות מאופרות חלל אחרות, ואם גיבורים שסובלים זה הקטע שלכם אולי תהנו ממנו. אני, כאמור, מצאתי אפס עניין.

לא ספר גרוע, אבל בטח שלא המלצה. מסוג הספרים שנורא מבאס לכתוב עליהם ביקורות.

נעשה את זה קצר מהר וחותך. הדריאן מרלו (Marlowe) הוא בן למשפחת מלוכה בכוכב שקר-כלשהו. הספר כבר בהתחלה מספר לנו שהדריאן עומד להשמיד גזע חייזרים, להרוס את השמש, להיות מפלצת שתהרוג ארבע מליארד אנשים. אבל כרגע, הדריאן או בעיקר ילד כפות.

הדריאן הוא ללא שום ספק דמות העילוי הכל יכול שיש בספרים כמו The Will of the Many או אלו של פטריק רות'פוס (יש עליהם ביקורות ישנות מאד באתר, אם בא לכם לחפש). זאת דווקא דמות שאני מחבב. מין סופרמן כזה, שתמיד כיף לראות מאיפה הוא יעשה את הטריק הבלתי אפשרי הבא שלו בגלל שהוא כל כך יותר מוכשר מכולם.

אבל אצל הדריאן, לפחות בספר הראשון. זה לא עובד. הוא מפשל המון, וגם כשהוא מצליח זה בגלל שיש לו נקודת התחלה גבוהה, בכל זאת, נסיך שקיבל את החינוך הטוב ביותר בגלקסיה, ולא בגלל שהוא מוכשר. למעשה, אם הוא מצליח זה למרות האופי הפסיבי יבבני שלו. כמעט שלא במתכוון, הדריאן הוא יותר אנטי-גיבור מגיבור.

העלילה היא אוסף אסונות ענק שקוראים להדריאן ואיך הוא מתמודד איתם. לא איזו התמודדות מרעישה אגב. וזה שהספר כל הזמן טורח להסביר לנו כמה הדריאן עומד להיות אדם שגדול מהחיים, דמות שההיסטוריה תזכור לנצח, גורמת לדיסונננס מוחלט עם ההדריאן שאנחנו רואים בספר.

מה מצאו אחרים בספר? שאלה טובה. כנראה שהטון המלנכולי אובר דרמטי מדבר לחלק מהאנשים. או אולי זאת עלילה האופרת חלל הפנטזיה הדי קלה להבנה? משהו נדיר לז'אנר הזה. הספר תמרחש במעט מאד כוכבים, אבל רומז שיש גלקסיה עשירה יותר שם, וזאת גישה שנותנת הרגשה של הרפתקאת ענק.

היות ואין לי אפילו העלבות שנונות על הספר, ובטח שאין מחמאות עליו. נסיים את הביקורת פה. אם יש פה אנשים שקראו ואהבו, אשמח לשמוע למה מתוך סקרנות גרידא.

[Empire of Silence – כריסטופר רוקיו, 753 עמודים, 2018]