ביקורת מד"ב: Infinity Gate – מ.ר. קרי

Infinity Gate הוא אפוס מדע בדיוני ביקומים מקבילים עם הרבה AI. אולי בכלל נכון לקרוא לו "אופרת יקומים מקבילים" או "אופרת AI"? הספר הפך ישר לאחד מאהובי הקהל ב-2023, עם ציון של 4.15 בגוד רידס. ב-2024 יצא ההמשך ומספרים שקיבל לא פחות אהבה.

אבל, ויש אבל, אני מנסה להבין, אישית, מהרגע שסיימתי את Infinity Gate למה רגשית, במקום מאד פנימי, הוא מעצבן אותי.

זאת תחושה לא הוגנת. על פניו Infinity Gate הוא ספר מדע בדיוני טוב מאד, אפילו מצוין. אני לא מכחיש שיש רגעים רבים בספר שנשאבתי לתוכו.

אבל זה גם ספר שלם עם תחושה מבשרת רעה, וגיבורים בעיתיים מוסרית. אין בו רגע של נחת או רוגע, כי גם בסצינות המועטות בהן המצב נראה טוב, המספר דואג להודיע לכם שעוד מעט יהיה רע, אפילו רע מאד. זאת הרי בדיוק התחושה של המציאות כרגע, וזה לא מה שאני מחפש במד"ב.

חלק גדול מגיבורי הספר הם גם רעים. זה א מכוון לדעתי, אלא יותר נדמה שמ.ר. קרי ניסה לכתוב דמויות עגולות, שלפעמים מתנהגות טוב ולפעמים מתנהגות רע. רק שאלו תכונות לא שוות משקל! אי אפשר לאזן מעשים רעים עם מעשים טובים. הכתיבה הזאת גורמת לכך שאפילו לדמויות הטובות אני מתייחס בקפדהו וחשדהו. מתי הן יעשו מעשה שמוסרית אי אפשר לעבור עליו לסדר היום?

Infinite Gate מקבל השוואות לאדריאן צ'ייקובסקי, שאת שני הספרים שלו שקראתי, Children of Time [ביקורת] ו-The Doors of Eden הערכתי אבל לא ממש אהבתי. הוא מקבל השוואות גם ל- To Sleep in a Sea of Stars של כריסטופר פאוליני, שוב, ספר שאני אולי מעריך אבל במציאות זנחתי באמצע בגלל סדיזם לדמויות.

ככה שאני עקבי בביקורת על Infinite Gate. מדובר בספר מרשים, אפוס אמיתי. ספר כתוב היטב, עם פרוזה יפייפיה. הוא אפילו ספר עמוק, בחלקים מסוימים.

אבל בסופו של יום משהו הפריע לי בהנאה ממנו. לא אמשיך הלאה לסדרה, וגם כנראה יעברו עוד שנים רבות עד שאתן למ.ר. קרי צ'אנס נוסף.

ההקדמה ל-Infinity Gate מכתיבה את הטון לסיפור כולו. המספר, לא ברור מה שם הגוף המתאים לו, מודיע שזה סיפורה של סוף ההיסטוריה. הסוף. כבר נכנסו למצב רוח קודר מתאים, יופי.

כדי להוריד עוד קצת, אומרים לנו מי יהיו גיבורי הסיפור. מדענית, חדיז שמה, גאונה (אבל בקטע צנוע), ששינתה את ההיסטוריה לגמרי בטעות. אסיין, עני מלאגוס, עשה בעיקר דברים רעים, אבל גם כמה דברים טובים ולכן הוא פה. וכמובן, טופאז, שפנפנה אנושית מעולם Ut, שנפלה לכל העניין בטעות ולא הייתה לה שום תכונה שייחדה אותה מאחרים.

אפילו בתרבות הפולנית אין הקדמה מופנמת כל כך. מצד אחד ההקדמה מנסה למכור עד כמה זה סיפור חובק יקומים והיסטוריה, אבל מצד שני, כל כך מקטינה את הגיבורים שלה למצב של "גאונה – אבל לא יותר מדי", ו"זה במקרה היה פה וזה איכשהו הספיק, למרות שהוא לא משהו בתכל'ס".

אם המטרה של הקדמה היא לייצר סקרנות והתלהבות לסיפור, פה קרה בדיוק ההפך. אני בכלל חשבתי בשלב הזה שמדובר בסיפור דיסטופי על שינוי אקלים – הטון הניהליסטי התאים. כשגיליתי שמדובר בכלל בסיפור על יקומים מקבילים ו-AI, ירד לי לי עוד יותר.

בעשור הקודם סיפורים על הסכנות בשינויי אקלים היו המילה האחרונה (יחד עם סיפורי מגדר, כמובן). צ'ארלי ג'יין אנדרס, שהתמחתה בלכתוב על שני הז'אנרים, אמרה ב-2019 שזה חשוב מאד שסופרי מד"ב יכתבו עכשיו (ב-2019) על שינויי אקלים. אז ב-2024 נראה שהרבה סופרים חושבים ש"חשוב מאד" שיכתבו על סכנות ה-AI. אחרת איך נדע על הסכנה? הרי רק עןךפ מדברים עליה כל יום, כל שעה בכל מקום – זה לא מספיק@

הנושא כרגע יוצר לי אנטוגניזם. סופר יצירתי צריך לדבר על סכנות המיחשוב הקוונטי, יישוב מאדים או ה-VR. מי שבוחר להדגיש את הסכנות שכולם יודעים, שלא יתפוס עצמו בתור עתידן עם חשיבה עצמאית או משהו.

Infinity Gate מתחיל בגירסא מסוימת של לאגוס, ניגריה, אבל אז עובר לכל מיני עולמות אחרים. חלקם נהרסו בגלל שינויי אקלים, חלקם בגלל מלחמה גרעינית, חלקם הצליחו לשרוד, וחלק אפילו הצליחו לשרוד עם מין שולט לא מבוסס קופים אלא ארנבים, ג'ירפות או דינוזאורים.

מ.ר. קרי מנסה ליצור תחושה של יקום עשיר, אבל נכשל בזה. כל אחד מהיקומים שהוא מציג מרגיש הומוגני לגמרי. כמו כפר קטן יותר מאשר ייקום נפרד. קצת יותר פיתוח עולם וקצת פחות זריקת משפטים היו עושים פה רק טוב.

החלקים הכי טובים של הספר הוא כשהם מתרחשים בעולם שלנו. נגיד, הסיפור של אסיין, עני מרוד שמנסה לשרוד בלאגוס, הוא כנראה החלק הכי יפה בספר. אין בו שום מד"ב, אלא רק פרוזה יפה ופשוטה, על איש שנקלע לעסק ביש ומנסה לצאת ממנו בעבודה קשה.

עם זאת, יש פרקים שלמים בספר שהם יותר "ההיסטוריה של היקומים המקבילים" מאשר סיפור אמיתי. הם יבשים ולא מעניינים. כל פעם שהתחברתי לקשת עלילה או דמות מוסימת, קרי קטע אותם וייבש אותי עם כמה פרקים עבשים.

מבחינה רעיונית Infinity Gate לא מוסיף הרבה לעולם המד"ב. הנושאים שלו הם לב המיינסטרים המודרני. הוא לא מציג זוית חדשה או הארה בנידון. מבחינת כתיבה, קרי עולה על הרבה כותבים אחרים. הוא מצליח לצקת עומק ותוכן שרוב סופרי המד"ב לא מגיעים עליהם.

יכול להיות שעם עבודת עריכה אחרת, יותר מהודקת, היה מתקבל פה ספר פצצה. הפוטנציאל שם, הכתיבה איכותית, אבל צריך לאזן את השליליות עם קצת אופטימיות, וצריך לצמצם את התיאורים הטכניים היבשים.

במצב הקיים מדובר בספר מד"ב ראוי שברור לגמרי למה הרבה אנשים עפים עליו. אני פשוט, לצערי, לא אחד מהם.

[Infinity Gate – מ.ר. קרי, 499 עמודים, 2023]