ספרי עיון 2024: גנב האמנות (The Art Thief) – מייקל פינקל

[חלק מפרויקט ספרי העיון הטובים ביותר של 2024. מקום חמישי]

ההיסטוריה של האמנות היא היסטוריה של גניבה.

המונה ליזה היה אלמוני בציבור עד שנגנב ב- 1911 בידי לאומן איטלקי שרצה להחזיר אותו הביתה. אבן הרוזטה המצרית מוצגת באנגליה, אבל המצרים מעולם לא מכרו אותה. שער אישתר הבבלוני בברלין הוא בכלל גניבה כפולה; ארכיאולוגים הגרמנים שהשתתפו במשלחת בריטית הבריחו את רובו לגרמניה. הם טענו שזאת זכותם, הרי גרמניה מימנה חלק גדול מהחפירה.

אבל מכל זה יצא שגדול גנבי האמנות בהיסטוריה הוא גם אחד האנונימיים בהם: סטפן ברייטוויזר הצרפתי. בשנים 1995 ל-2001 גנב ברייטוויזר יצירות אמנות בשווי 2 מילארד יורו. למה? איך? מה קרה פה? זה מה שמנסה לספר "גנב האמנות".

בכל עיירה במערב אירופה, סתמית ככל שתהיה, יש איזה מוזיאון קטן. הנה, אפילו בפשצ'נה בה ביקרתי לא מזמן ממוקם מוזיאון הדפוס של שלונסק. המוזיאונים האלה, שאף פעם לא כוללים יצירות מפורסמות, ובדר"כ יחסית שוממים ממבקרים, הם חלק מהאווירה בטיול אירופאי.

במהלך שש השנים שתוארו למעלה הסתובב ברייטוויזר, בדר"כ עם בת זוגתו דאז אן-קתרין קליינקלאוס, באינספור מוזיאונים אירופאיים קטנים, ומכל אחד הרים פריט או שניים. איש לא עצר אותם, כי המערכת לא הייתה מוכנה לגנבים מהסוג הזה.

מסע הגניבות שלו ושל זוגתו הוא מסע נוגה ויפה בין מרכז אירופה הפריפריאלית. זה אחד המקרים בהם המציאות מייצרת מה שיכול להיות עלילה של רומן בדיוני קלאסי.

הקריאה בספר תזרוק אתכם לאווירה של מרכז אירופה, סוף המאה ה-20, ועלילת הגנב-בלש תשאיר אתכם מרותקים עד הסוף.

סטפן ברייטוויזר היה ילד מוזר. דכאוני. אחד המזורים למצבי הרוח הללו היה מוזיאונים. כשהיה שוקע בעצבות היו הוריו משאירים אותו לבד באחד המוזיאונים באיזור. כשהיו אוספים אותו, כמה שעות מאוחר יותר, היה מצב רוחו משתפר פלאים.

ברייטוויזר אהב מוזיאונים קטנים. ככל שהוא קטן יותר, כך מציע המוזיאון חיבור ישיר יותר לאמנות. במוזיאונים קטנים כמות אנשי האבטחה שולית, והיצירות לא מוגנות. זאת לא הזנחה אלא אילוץ. מנהלי המוזיאונים צריכים לבחור אם להשקיע את תקציבם הקטן באבטחה או באמנות, ואלו פריטים חדשים שמושכים מבקרים לבוא – לא שמירה מקצועית.

נוצר מצב בו אנשים יכולים לגעת ביצירות האמנות. למשש אותן. פעמים רבות הם נמצאים עם האמנות לבד בחדר. זהו קשר אינטימי שהלובר או מוזיאון ישראל לא יכול להציע. ברייטוויזר שהוקסם מזה, נהג לגעת בכל יצירה שמצאה חן בעיניו.

הגניבה הראשונה של ברייטוויזר התרחשה בעת מישוש כזה. אצבעו "שייפה" בטעות חתיכה קטנה של יצירת אמנות, ושביב היצירה נפל לידו. הוא שם אותו בכיס ולקח אותו הבייתה בתור מזכרת, אומר לעצמו שזה בלתי אפשרי לתיקון, ושאין טעם להכניס עצמו לצרה בגלל טעות.

גם בימינו האבטחה של רוב המקומות, לא רק אמנות, בנויה על כך שרוב האנשים לא גנבים. אין שום בעיה להזמין ארוחה במאות שקלים, ואז לעזוב בלי לשלם. אף אחד לא יעצור אתכם. אין דבר קל מלהגניב פרי לכיס בשוק הומה. איש לא ישים לב.

הסיבה שהדברים האלה לא מתרחשים היא בגלל שרובנו, אפילו ה"רעים" בינינו, לא פסיכופתיים. אנחנו חיים בתוך חברה עם חוקים לא כתובים שאנחנו מצייתים להם. מה שמגביל אותנו זה לווא דווקא הפחד להיתפס וענישה, אלא נורמות חברתיות.

אבל ברייטוויזר חושב אחרת.  ציטתי כבר פעם סיפור של סקוט אלכסנדר על פסיכופתים, ואני חושב שהוא מתאים גם פה:

יש אגדה אורבנית על מבחן פסיכולוגי לפסיכופתים. השאלה היא איך להיפגש עם אחד החברים הקרובים של אביך, בלי שאביך ידע על זה, אבל אין לכם את פרטי הקשר של החבר? התשובה הפסיכופטית היא להרוג את האבא, ואז החבר יבוא להלוויה ותוכלו להיפגש איתו.

העולם, מסכם אלכסנדר, נראה כמו מקום מלא אפשרויות לפסיכופתים. מערכות השילטון שבנינו כוללות כל מיני פרצות שהושארו שם מתוך המחשבה שאף אחד לא יהיה מספיק מטורף אף פעם כדי להשתמש בהן. אלכסנדר מניח שפסיכופטים תמיד מופתעים כמה כל השאר טיפשים. למה הם השאירו את כל הפרצות האלה במערכת? ולמה הם לא משתמשים בהן בעצמן.

חובה להזכיר גם את הגיבורה השניה של הספר, אן-קתרין. בת זוגתו של ברייטוויזר בעותה העת, שהתלוותה אליו לרוב הגניבות, ובלעדיה לא היה מצליח באותה המידה.

אן-קתרין, ע"פ הספר וגם ע"פ עדותה במשטרה, "נגררה" למעשי הגניבה יותר מאשר רצתה אותם. היא עשתה את זה מתוך אהבה, או אולי המילה היותר נכונה היא הרגשת חובה בתוך מערכת יחסים. חלקה בגניבות הסתיים לאחר האירוע, בעוד שברייטוויזר גונב עד ימינו אנו. לכן אני מתמקד בברייטוויזר.

למה ברייטוויזר גנב? אף אחד לא יודע. הוא לא קלפטומן; הוא לא גנב דבר מעבר ליצירות אמנות שוליות. הוא גם לא תאב בצע; את יצירות האמנות השאיר מוסתרות בחדרו במשך שנים.  יצר האספנות? אולי. למרות שהבחירה בפריטים הייתה יותר רגשית מאשר רצון להשלים אוסף.

ההסבר שלי הוא שילוב של שני דברים. ראשית, לברייטוויזר יש מקרה חמור תסמונת סטנדל. זה תסמונת שגורמת לאנשים להיכנס לאקסטזה כמעט דתית או מינית כשהם רואים יצירת אמנות יפה. אני יכול להבין את זה; גם לי יש תחושת היי כשאני מגלה ספר טוב, קורא שיר איכותי או מביט בתמונה יפה. זה חלק ממה שהוביל לפוסט ספרי הוואו. אצל ברייטוויזר זה מוקצן עד כדי קריקטורה.

תסמונת סטנדל, אגב, היא בת דודה של שתי תסמונות נוספות משעשעות. האחת היא כמובן תסמונת ירושלים, בה אנשים נכנסים לאקסטזה דתית כשהם מבקרים לראשונה בעיר, לאור יופיה העז וקסמה הבלתי נתן להסבר (אני מסכים עם זה במאה אחוז, אגב). השניה היא תסמונת פריז, שמתארת דווקא את האכזבה שאוחזת באנשים כשהם מגיעים לעיר בפעם הראשונה, ומגלים שהיא לא קסומה כמו שהבטיחו להם.

אני מנחש, בתור בור מוחלט שלא מבין כלום בפסיכולוגיה, שילדים קטנים, כאילו בגילאי שנתיים-שלוש כאלה, עוברים סוג של תסמונת סטנדל אישית כשהם רואים חפץ יפה. לכן הם חייבים שיהיה להם אותו, ועלולים להיכנס לטנטרום אם לא תקנו להם. לרובנו זה עובר כמובן עוד לפני גיל שש, אבל בהרגשה שלי אצל ברייטוויזר זה נשאר. הוא רואה משהו יפה, והוא חייב שיהיה לו את זה. חוקי החברה לא מעניינים אותו באותו הרגע. הוא פשוט לוקח את זה.

"השם המלא שלו הוא "גנב האמנות: סיפור אמיתי על אהבה, פשע, סכנה ואובססיה", אבל זה שם שמפספס משהו. זה לא באמת סיפור על אהבה, פשע, סכנה ואובססיה. זה יותר סיפור על עולם המוזיאונים הקטנים. סיפורו של זוג שנמצא, להרגשת הקורא, במסע אינסופי בין מוזיאונים שוליים ואפורים במרכז אירופה, ומצליח איכשהו למצוא את הקסם בתוך מה שנראה קודר ועצוב לרוב התיירים.

ברייטוויזר בילה כמה שנים בכלא לאחר אירועי הספר. ב-2006 הוא הוציא אוטוביוגרפיה שמתארת את האירועים, בצורה רומנטית כך הבנתי, מנקודת מבטו. ב-2011 נעצר שוב על גניבת 30 יצירות אמנות נוספות, וב-2013 נשפט לשלוש שנים בכלא. אבל זה לא עזר, ב-2016 ניסה למכור משקולת נייר גנובה באיביי. ב-2019 גילו מטבעות גנובים אצלו בבית. נכון ל-2023 ברייטוויזר נשפט למעצר בית ולובש צמיד אלקטרוני על רגלו.

קצת מזכיר ביקורת שהופיע פה ב-2019 על המוח, יצחק דרורי. אדם מעניין פי כמה מבייטוויזר ואחד מעברייני הסלב הראשונים בישראל. גם דרורי תמיד הבטיח, וכנראה רצה, שלא יחזור שוב לעולם הפשע. וגם הוא איכשהו מצא את עצמו שם שוב ושוב.

יש אנשים שאצלם לגנוב זה כבר לא הרגל. ה פשוט לא יודעים שום דבר אחר.

[גנב האמנות (The Art Thief) – מייקל פינקל, 224 עמודים, 2023]