ספרי עיון 2024: Chip War – כריס מילר

[חלק מפרויקט ספרי העיון הטובים ביותר של 2024. מקום רביעי]

יצא שיום לפני כתיבת הביקורת ישבתי לדרינק עם המטפלת הפיליפינית (המקסימה) של אימי. לפני ישראל היא עבדה בטאיוואן, באלקטרוניקה. שאלתי האם היא מכירה אנשים ממפעל השבבים הגדול בעולם, TSMC, בטאיוואן? אמרה שכן, והתקשרנו לחברה שלה שברגעים אלו הייתה בעיצומה של משמרת במפעל לשמוע הכצעקתה.

בגדול? זוועה. רוב העובדים פיליפינים ווייאטנמים, המנהלים טאיוואנים. העבודה היא במשמרות של 12 שעות והחברה אליה התקשרנו עובדת כבר שלוש שנים במשמרת לילה. המעסיק מספק להם מעונות  – שיורדים מהמשכורת. אסור לבשל שם – יש גלאי עשן – לכן המעסיק גם מספק אוכל, שיורד מהשכר.

יש לה שלושה ילדים בפיליפינים שהיא בקושי רואה. השכר נמוך בהרבה מישראל, ובימי החופש כל כך עייפים שאין כוח לעשות כלום. אז כן, צחקה המטפלת של אימי, עדיף לעבוד בישראל עם זקנים, למרות הטילים.

אני חושב שזאת הקדמה ראויה ל-Chip War. ספר שדי חוגג את תעשיית השבבים בתור הישג מדהים של הקפיטליזם. הרי הטכנולוגיה הומצאה בארה"ב (אבל גם יפן, אירופה וישראל תרמו הרבה). הייצור עבר, מטעמי עלות, למדינות מזרח אסיה והרים אותם כלכלית. הרשת הגלובלית יחד עם החשיבות הצבאית של השבבים יצרה ברית פוליטיות שמחייבות את ארה"ב, למשל, להגן על טאיוואן בפני סין.

אבל בתוך כל החגיגה הזאת מפוספס האלמנט האנושי. אנשים שעובדים בתנאים שאף אדם מערבי לא היה מקבל, רק כדי שאנחנו נוכל לשלם מאה שקל פחות לסמארטפון. אי אפשר לחגוג את הקפיטליזם והגלובליזם בלי לדבר על החסרונות. אי אפשר להתעלם מכך שקפיטליזם הוא אאוטסורסינג של עבדות. שהוא אפקטיבית הופך בני אדם למכונות הרבה יותר מכל מדינה סובייטית אי פעם.

יותר ויותר אני חושב שהמכשירים הבאים שלי יהיו כאלה שנבנו בהוגנות, כמו Fair Phone או Framework.

Chip War טוען שסיפורה של המאה ה-21 הוא סיפורו של שוק השבבים. להבין את השוק אומר להבין הרבה מהכלכלה, הפוליטיקה והעולם המודרני. הספר נכתב כדי להסביר, בפירוט מוגזם אולי, מאיפה בא התחום, איך הוא צמח ואיפה הוא נמצא בימינו.

זה לא הספר הכי איכותי אי פעם מבחינת רמת כתיבה, אבל הוא בהחלט קריאה חשובה לאיש האשכולות המודרני.

ב-1945, בקליפוניה, הגה אחד, ויליאם שוקלי, את מה שלימים נקרא "טרנזיסטור". הוא ניסה להסביר איך החומרים איתם עבד, מוליכים למחצה, לפעמים מעבירים חשמל, ולפעמים לא. אם ההשערה שלו נכונה, הוא יוכל להשתמש בהם לבנות מכשיר עם ערכי 0 (אין חשמל) ו-1 (יש חשמל), ומשם הדרך קצרה לבנות מחשב.

הוא נכשל. לא בגלל שהתיאוריה הייתה שגויה, אלא בגלל שמכשירי המדידה של 1945 לא היו מדויקים מספיק.

שנתיים מאוחר יותר שניים מעמיתיו של שוקלי, וולטר בראטיין וג'ון ברדין חזרו לאותו הניסוי, והפעם הצליחו לבנות את המכשיר. השלושה זכו על הגילוי בפרס נובל בפיזיקה ב-1956, וברדין עוד זכה בפרס שוב ב-1972, מה שהופך אותו לאדם היחיד בהיסטוריה עם שני פרסי נובל בפיזיקה.

שוקלי הקים את Shockley Semiconductor. הם שמו כמה טרנזיסטוריה על חתיכה אחת, מפה מגיע המונח צ'יפ, או שבב בעברית  (chip – חתיכה קטנה, שבב). המוליך למחצה העיקרי בו השתמשו היה סיליקון, ולכן לאיזור בו קמה תעשיית השבבים קוראים עמק הסיליקון.

בשלב ההוא התעשייה הייתה אוסף של בעלי חזון, שהאמינו שההמצאה שלהם תשנה את העולם. זה נראה אולי ברור מאליו כיום, אבל בשנות ה-50 היה קשה לדמיין את זה. השבבים היו גדולים, מסורבים ואיטיים.

השם של Chip War הוא בעצם דו-משמעות. מחד, הספר מדגיש את החשיבות של שבבים בתעשיית המלחמה המודרנית, ובעיקר בעליונות הצבא האמריקאי. פעם השבבים היו הבסיס לטילים חכמים מוכווני ליזרי, וכיום זה עבר ל-AI. בדיוק קיבלנו השבוע דוגמא לחשיבות האסטרטגית של שבבים, כשארה"ב הכריזה על הגבלות מכירה למדינות שהן לא בעלות ברית קרובות.

אבל המשמעות השניה של "מלחמה" היא קפיטליסטית. בסיפור השבבים מגולמים כל האלמנטים של קפיטליסטים, שוק חופשי וגלובליזם. נקודת המבט שלוקח כריס מילר בסיפור היא מאד פרו קפיטליזם ופרו אמריקאית.

את ברית המועצות ארה"ב ניצחה בלי למצמץ. הגישה הביוקרטית הריכוזית האיטית של ברה"מ לא מתאימה לשוק דינמי כמו שבבים. ליפן ארה"ב כמעט הפסידה בשנות ה-80, בגלל מימון ממשלתי יפני, כוח עבודה מדויק וזול – וגם, בעיקר, הרבה חזון של מנכ"ל סוני אקיו מוריטה. אבל בשנות ה-90 היא הצליחה לקחת מחדש את ההובלה.

ארצות שהצטרפו לארה"ב, כמו טאיוואן, דרום קוריאה או סינגפור, הציעו כוח עבודה זול וקיבלו בתמורה צמיחה כלכלית מהירה והגנה צבאית.  לחגיגה הצטרפו גם מדינות אירופה, אחד המפעלים החשובים לשבבים נמצא בהולנד, וכמובן ישראל, עם מפעל אינטל בחיפה.

בעוד שסיפור הטלנבולה התעשייתי לא הקסים אותי, מה שכן ריתק היה הקשר בין איך העולם פועל לבית תעשיית השבבים.

כי תראו, שבבים זה המשאב החדש. כמו שפעם היה מתכת ותבואה ועצים, כיום יש שבבים. להבין אותם זה להבין את איך פועל העולם בנקודת הזמן בה אנו חיים.

נגיד, ידעתם שבטלפונים משתמשים בשבבים עם אוסף פקודות בשם ARM, במקום אוסף הפקודות X86 של אינטל? זה לא רק בגלל שאינטל ויתרה על ההזדמנות לחבור לאפל בפיתוח אייפון (החלטה עליה החברה לא התגברה עד היום). זה גם בגלל ש-ARM יותר יעילה מבחינת צריכת משאבים, ולכן יותר מתאימה למכשיר מוגבל כמו הטלפון.

או, הידעתם ש-RISC-V מתחילה להחליף בהרבה מכשירים גם את ה-ARM וגם את ה-X86? הסיבה לכך פשוטה. שתי האחרונות הן בזכויות יוצרים של חברות מסחריות, בעוד ש- RISC-V היא סטנדרט פתוח שאפשר להשתמש בו חופשי. קשה לדמיין עתיד בו RISC-V לא מנצחת.

אחד הדברים שנורא עניינו אותי זה איך סין לא מצליחה להגיע לעצמאות מבחינת שבבים. כאילו, מדינה כל כך גדולה ועשירה, כמה קשה לייצר שבבים איכותיים משלה?

מסתבר שקשה. כל חלק בשבב מורכב מאלפי חלקים קטנים שצריך מיומנות וציוד מיוחד לייצר. הם פותחו בעלות אסטרונומית במשך עשרות שנים בהמון מקומות בעולם. זה סדר גודל של השקעה שאפילו סין לא יכולה לחקות.

כי מי שפיתח את כל המפעלים והחברות המערביות עשה את זה עם הגיון כלכלי. לא היו מתחרים אז, וההנחה הייתה שאם הפיתוח יצליח הוא יחזיר את ההשקעה פי עשרת מונים. אבל סין צריכה לפתח בלי אותו ההגיון הכלכלי. הרי היא לא תעשה *יותר טוב* ממה שקיים, אלא מקסימום תתקרב לרמה של מה שקיים. כל ההשקעה האסטרונומית הזאת, גם אם אפשרית, תמוטט את המדינה.

יש יופי לראות את הגבול אליו יכולות אפילו מדינות ענק להגיע.

לקח נוסף שלקחתי מהספר ואני מאד אוהב זה היתרון של המקורי על פני החיקוי. כלומר, עדיף לנסות ליצור משהו חדש ולהיות מוביל בתחום, ולא להעתיק את מה שקיים. לכאורה זהו זיקוק הקפיטליזם, אבל במציאות בעולם הסטראטאפ האירופאי שאני מסתובב בו כולם רוצים להעתיק כל הזמן משהו קיים שכבר ידוע שעובד. רעיונות מקוריים נתקלים בחדשנות שאין כמוה.

אני קורא ספר כמו Chip War ומקנא קצת. אני גם רוצה להקים את אחת מהחברות הללו. להיות בעל חזון. לנווט אותן ולשנות את העולם. אבל אז אני קורא בפרטים איך זה עובד מאחורי הקלעים ופתאום פחות בא לי.

כש-TSMC, מפעל השבבים הטאיוואני שהזכרנו בהקדמה, הייתה צריכה מימון,  ממשלת טאיוואן "ביקשה" מאנשי עסקים מצליחים להשקיע. כשמי מהם סירב, ראש הממשלה התקשר אליו והזכיר לו שטאיוואן הייתה טובה אליו לאורך השנים, ולכן כדאי שהוא יהיה בחזרה טוב לטאיוואן. אתם יודעים, כמו בסרט מאפיה, רק חוקי.  ההתהגות הכוחנית הזאת, על הגבול בין מושחת לבין חוקי, עם קשרי הון-שילטון היא סוד ההצלחה של הרבה מהחברות בספר. יש כמה יוצאות דופן שבאמת נראה שנבנו על כשרון גרידא, אבל גם שם נדמה לי שאי אפשר בלי ללכלך קצת את הידיים. ואני, את הידיים שלי מעדיף להשאיר נקיות.

האם אנחנו נמצאים כיום בשיאו של עידן השבבים, או שמא יבוא שיא נוסף אם וכאשר יבנו שבבים קוונטים? האם ארה"ב תישאר מובילת התחום לנצח, או שלחצים פוליטיים, הגבלות היצוא שלה ודינמיקה טבעית גירמו לצמיחה של מפעלי שבבים מתקדמים יותר בחלקים נוספים בעולם?

Chip War יצא לאור בתזמון כמעט מושלם באוקטובר 2022, אבל עכשיו, תחילת שנת 2025 זה אפילו זמן יותר מוצלח לקרוא אותו. הוא אולי לא כתוב בצורה הכי משויפת בעולם, אבל הוא כן מתאר בצורה מובנת ומדויקת את עולם השבבים והדינמיקה שלו. מי שרוצה להבין את עולם הכלכלה של היום צריך לדעת את זה.

[Chip War – כריס מילר, 464 עמודים, 2022]