ספרי עיון 2024: Bad Blood – ג'ון קרירו

[חלק מפרויקט ספרי העיון הטובים ביותר של 2024. מקום ראשון]

אני אוהב לטעון שעסק יכול למכור אחד משלושה דברים: מוצר, שירות או חלום.

מוצר זאת האופציה הקלאסית, הפשוטה. בניתם משהו, מכרתם, הייתה לכם הכנסה חד פעמית עד הלקוח הבא. לספק שירות זאת אופציה יותר טובה. שירות מבטיח הכנסה חודשית קבועה וכובל את הלקוח אליכם.

אבל האופציה ההכי טובה היא למכור חלום. לחלום אין גבול ועל כן ערכו אינסופי. אנשים מנפחים בדמיונים את החלום לגדלים לא מציאותיים ומוכנים לשלם עליו סכומים מגוחכים. עבדתי בבלוקצ'יין הרבה שנים. ראיתי אנשים מוכרים חלומות, וראיתי אנשים אחרים קונים את אותם החלומות והופכים אותם בדמיונם לאשליות מופרעות.

הספר Bad Blood מגולל את סיפורה של חברת ת'רנוס ושל מקימת החברה אליזבת' הולמס. זהו אחד ממקרי הרמאויות המפורסמים ביותר של המילניום הנוכחי.

ת'רנוס התנפחה לסכומים פיננסיים ענקיים בדיוק בגלל מה שכתבתי למעלה – בגלל שהולמס עסקה בלמכור חלום. זה היה חלום של בדיקות דם קסומות (ובלתי אפשריות), שעולות גרושים, לוקחות שניה ודורשות כולה דקירה קטנה באמצע. זה היה חלום שהולמס עצמה היא הגירסא המשופרת של סטיב ג'ובס, הגאונה הבאה מעמק הסיליקון.

ת'רנוס גייסה 400 מליון דולר ממשקיעים והגיעה לשווי שוק של 9 מליארד בהתבסס על כלום מלבד חלום. הולמס הצליחה לגייס לדירקטריון אושיות כמו הנרי קיסינג'ר וג'ורג' שולץ.היועץ המדעי היה פרופסור מסטנפורד. אלו אנשים שאמורים להבדיל בקלות בין חלום למציאות, אבל למרות זאת נפלו למלכודת.

מכל ספרי העיון ב-2024, Bad Blood היה היחיד שנסחפתי לתוכו. גמעתי אות ביום אחד, שזאת חתיכת אמירה כשמדובר בספר עיון עם 339 עמודים. הסיפור שהוא מספר לא דרמטי ולא מדהים. יש מצב שאפשר לסכם אותו בשתי פסקאות וזה יספיק.

אבל Bad Blood הוא ספר שכתוב מעולה. הוא הציף שאלות שמנקרות במוחי כבר תקופה ארוכה. סיימתי אותו עם שלל חומר למחשבה.

אליזבת' הולמס, מקימת ת'רנוס, למדה בסטנפורד. במהלך לימודיה התחברה לדיקן הפקולטה להנדסה, צ'אנינג רוברטסון, וסחפה אותו עם חזון לעתיד טכנולוגית הרפואה.  הולמס, כולם מסכימים, היא אדם כריזמטי. מאד כריזמטי. בהדרכתו של רוברטסון כיועץ מדעי, הקימה הולמס את ת'רנוס.

זה צעד ראשון קטן אבל קריטי. בלי המעורבות של רוברטסון לא הייתה ת'רנוס לדעתי. חותמת איכות של פרופסור מסטנפורד זה צעד מנצח לסטארטאפ מדעי. רוברטסון עזר להולמס לגייס את הכספים הראשוניים ולהשיג שמות יוקרתיים לדירקטוריון. יותר מזה, במשרד של הולמס ניצב ציטוט של רוברטסון שנאמר עליה,

"אתה מתחיל להבין שאתה מסתכל בעיניים של סטיב ג'ובס או ביל גייטס הבאה".

לאור הציטוט הזה הולמס החלה להתלבש כמו ג'ובס והשתמשה בשלל טריקים קטנים כדי למצב עצמה כממשיכת דרכו.

רוברטסון היה דמות קריטית בתרמית ת'רנוס. כשאחד מחברי מהדירקטוריון פקפק בטענות החבר'ה, רוברטסון היה זה שדיווח להולמס ששישר פיטרה את המורד. רוברטסון היה היועץ מדעי לחברה בשנתיה האחרונות עם משכורת עתק של חצי מליון דולר לשנה.

לא הצלחתי למצוא לא בספר ולא באינטרנט, הסבר למה עבר בראש של רוברטסון? הוא נסחף אחרי סטודנטית כריזמטית לא ראה שהמלך בעצם עירום? או שהוא ראה אבל כבר היה עמוק מדי באירוע בשביל לעשות פרסה?

בזמן שרוברטסון לא ראה, הרבה אנשים אחרים בתוך החברה ראו. מנהל הכספים של החברה התריע בשלב מוקדם שתחזית הרווחים שלהם פיקטיבית. פיטרו אותו. עובדים שנדהמו מההבדל בין הצהרות הבעלים למציאות פוטרו וקיבלו כמות מפחידה של איומים משפטיים כדי לשמור אותם בשקט.

כמה שת'רנוס נכשלה מדעית והנדסית, ככה היא הצליחה בעסק של בריונות משפטית.

אחד מחברי הדירקטוריון היה עו"ד אגרסיבי מפורסם (David Boies). הוא דאג להרוס את חייהם של כל מי שאיים על ההצלחה העסקית של החברה. חלק מהפעמים התביעות התבססו על מונפצות מהאוויר. רק שזה לא משנה כשהתהליך המשפטי יקר והרסני כל כך.

אחד הדברים המתסיסים שהספר מעלה זה שאף אחד לא נענש על הבריונות המשפטית הזאת. David Boies המשיך לייצג דמויות מפוקפקות כמו הארווי ויינשטיין. מערכת הצדק של העולם היא כזאת שמאפשרת ניצול, סחיטה ואיומים – כל עוד הם נעשים בעזרת הכלים של אותה מערכת הצדק. כמו כולם אין לי פתרון לזה, אני רק מכיר בבעיה.

שתי שאלות בעיקר עניינו אותי בספר, ולשתיהן אני לא בטוח אם יש תשובה. האחת היא "למה דווקא ת'רנוס?", הרי הרבה חברות, אם נהיה כנים, מרמות. השניה, מה באישיות של הולמס גרם לה ליצור ולתחזק תרמית גדולה כל כך?

אז למה ת'רנוס? כנראה שזה שילוב שני גורמים. גורם אחד הוא כמובן הפרופיל התקשורתי הגבוה של החברה, אבל גורם שני הוא התחום בו התעסקה: רפואה. כשחברה מרמה רק את המשקיעים שלה, המערכת יכולה אולי "לסבול" את זה. אבל כשהיא מסכנת את בריאותם של המשתמשים, כל הדגלים האדומים מורמים. באותה המידה המערכת לא יכלה להתעלם מתרמית FTX כי היא גרמה להרבה אנשים לאבד את חסכונותיהם.

ומה לגבי הולמס? לא יודע. מכל הדמויות בספר דווקא בה מתעמקים הכי פחות, מן הסתם כי הסופר בעצמו לא מבין אותה. ההרגשה היא שמדובר בשילוב "משעמם" של שאפתנות דורסנית שהובילה לבריונות ונרקיסיסטיות קיצונית. הולמס הייתה שבויה באשליה שהיא סטיב ג'ובס הבא לא פחות מכל האנשים שהקיפו אותה. הולמס, זאת הרגשתי, גם חשבה שהיא עושה כמו כולם: משקרת בקטנה, מרמה עד שהיא מצליחה. הרי Fake it till you make it היא מנטרה מפורסמת של הסיליקון וואלי.

שנים אני נמצא בקונפיליקטיות עם הציטוט הבא על עולם העסקים של נאסים טאלב:

"I found nothing interesting about the details of the business world – inelegant, dull, pompous, greedy, unintellectual, selfish, and boring."

מצד אחד עולם העסקים מציע חדשנות, אסטרטגיה, הרפתקאות והשפעה על העולם. אבל מאידך – ת'רנוס. עד שאחליט מה האמת אשאר לי בינתיים בעולם הקוד הפתוח האידיאולוגי והנקי.

[Bad Blood – ג'ון קרירו, 339 עמודים, 2018]