המדף הז'אנרי: מר מפלצת ואני *לא* רוצה להרוג אתכם – דן ולס
טלטלה. רכבת הרים מטורפת. אלו הסופרלטיבים המתאימים לאני *לא* רוצה להרוג אתכם. זהו הספר הסוגר את הטרילוגיה שהתחילה באני *לא* רוצח סדרתי. ספר שזכה – למי שלא זוכר – במקום השלישי ברשימת ספרי השנה של הבלוג 2011.
פילוסופיה אחת בקשר לסדרות טלוויזיה אומרת להתחיל עם פרק דרמטי וקצבי שתופס את הצופים. אחרי זה אפשר "לבזבז" את רוב העונה בבניית העולם; סיפורים קטנים שמכירים לנו את הדמויות. פרקים שמכינים אותנו לסיום בומבסטי ששובר את כל המוסכמות שהכרנו. ג'וס וידון מעולה בזה.
טרילוגיית ג'ון קליבר עושה בדיוק אותו הדבר. הספר הראשון, אני *לא* רוצח סדרתי, הציג עלילה בלשית כמעט סטנדרטית אך איכותית, עם אנטי-גיבור מעניין: נער בעל נטיות רצחניות וכוונות טובות. משהו כמו דקסטר: שנות התיכון.
הספר השני, 'מר מפלצת', מהווה סוג של רגיעה. כן, יש בו רוצח סדרתי – אלא מה – ועלילה בלשית ואקשן ומה לא. אבל הם שוליים יחסית להתמקדות בג'ון קליבר ועולמו. חברים, אנשי העיירה הקטנה בה הוא גר, חיי ה"אהבה" שלו (פסיכופת, זוכרים?) – ובעיקר: במלחמה התמידית שלו עם המפלצת הפנימית (דקסטר, זוכרים?). ספר חביב.
השקט היחסי בספר השני לא השאיר אותי מוכן לשלישי. ספר בו כל כמעט כל פרק טלטל אותי כולל שלוש סצינות מדהימות(!!!) לגמרי שפשוט צועקות "תסריטו אותי!". נשארתי איתו ער עד הזריחה, הופך עמודים ולא יכול להפסיק. אמרתי לעצמי 'ניימן, אתה תתחרט על זה מחר במשרד'. אך יש חוויות ששוות יום עייף.
קשה לדבר על אני *לא* רוצה להרוג אתכם בלי לספיילר כלום למי שלא מכיר את הטרילוגיה. יש רוצח סדרתי כמובן, יש משולש אהבה – זה עדיין ספר לנוער – ויש נער גיבור שעובר בספר הזה מהפך סופי לדקסטר העשוי ללא חת. את כל השאר תגלו לבד.
הבעיה היחידה שיש לי עם הספר, ועם הטרילוגיה כולה, היא שאין שם כמעט ערך מוסף. המון כיף, פאן, אקשן ואנדרנלין – אבל כמעט שום עומק. אותה התלונה הייתה לי למשחקי רעב. זו מתחילה להיראות כמו תופעת לוואי של גל הפנטזיה לנוער האמריקאי החדש. הבריטיים נדמה לי דווקא לא סובלים ממנה.
אבל אני לא מתלונן. מי שיתמכר לפנטזיה ומד"ב שטחיים בגיל הנוער, יגלה את העומק הספרותי של הז'אנר בגיל מבוגר.
[Mr. Monster
תגובות אחרונות