11 אפר 2013
שלייקס
[סיפור קצר ליום חול]
הכל התחיל בפגישה כמעט מקרית, בבניין גבוה, בקומה שלושים ושש.
נכנסתי בטעות למשרד עו"ד, בטעות, מכוון שהתכוונתי להיכנס למשרד הסמוך.
לא הבחנתי בטעות, מכוון שמיד עם כניסתי ללובי של המשרד, ניגשה אלי פקידה נאה במיוחד, ולאחר ברכת בוקר טוב אדיבה, הראתה לי את הדרך לעו"ד אותו חיפשתי, כך חשבה.
נכנסתי לחדר, התיישבתי על הכסא שמול העו"ד, והדבר הראשון שראיתי, היה זוג כתפיות, בלועזית, שלייקס. לא יכולתי להוריד עיני מהכתפיות שהחזיקו, כצפוי, זוג מכנסיים, וחבקו חולצה לבנה, לבן בוהק בניקיונו.
[מקור. CC]
המחשבה הראשונה שצצה בראשי, הייתה, שלפני עו"ד טוב, דייקן, מהדור הישן, מסור לעבודתו. בחרתי בחירה מוצלחת, כך חשבתי.
לאט לאט התרגלו עיני למראה השלייקס, ועברו לבחון את פניו של לובש השלייקס.
התדהמה, שכנראה נראתה על פני, הייתה גדולה. במקום פנים שמנות, של אדם מבוגר, בלי ספק עתיר נכסים, פנים אדומות- משום מה ציפיתי שבעל השלייקס חייב להיות אדום פנים, לחיים מלאות ומראה מדושן.
הפנים שפגש מבטי, היו שונות לחלוטין. בעל השלייקס היה בחור בסוף שנות השלושים, להערכתי, עם חיוך כובש. נינוח, קם הבחור, הושיט יד, תוך כדי קידה קלה, והציג עצמו:
"עו"ד ליני."
הצגתי עצמי, כשאני תוהה לפשר השם המוזר, עו"ד ליני. האם זכרוני מטעה אותי? האם זה שמו של העו'ד שחיפשתי? באותו רגע הרגשתי שמשהו מוזר קורה לי.
יש לי נטייה לשכוח שמות. מאז ילדותי בעיה זו מלווה את חיי, לעיתים השכחה טובה, ולעיתים… שלא תדעו, יוצרת מצבים קשים ומביכים.
ברגע שהציג עצמו עו"ד ליני, חשבתי, שיתכן שהגעתי לשותפו של העו"ד אליו הוזמנתי, לכן, לא ייחסתי חשיבות לכך שהשם אינו מוכר לי. סקרנותי לגלות מה מסתתר מאחורי השלייקס, הניעה אותי לדבר:
"מוצאו של אדוני מאירופה?" שאלתי.
"כן, ולא" חייך עו"ד ליני, חיוך מקסים, חיוך ניסתר.
"אוהב להיות מסתורי" חייכתי גם אני.
"לעיתים כן ולעיתים לא," שוב חיוך שובה לב.
"האם תואיל לקבל את התיק המסובך שלי?" אני שואל.
"בוודאי, הרי לשם כך הגעת אלי," שוב חיוך מקסים ומיוחד.
"סליחה על השאלה. אולי אראה לך מוזר, אבל, היואיל אדוני להסביר לי, מה מקור השלייקס שאדוני לובש?"
משפט זה יצא מפי, מבלי שהתכוונתי בכלל.
הזהירות בדבור, אותה רכשתי במשך השנים, כאישיות ציבורית, שהמילה היא כלי העבודה שלה, זהירות זו נעלמה ממוחי. במקום זה שלחתי לחלל החדר משפט טיפשי, משפט שהיה חדירה לרשות הפרט.
"זה סיפור ארוך," ענה עו"ד ליני.
"ובכל זאת," המשכתי בשלי.
"בכל זאת זה ספור ארוך, אולי בהמשך היכרותנו אספר לך."
נכנעתי וחייכתי חיוך כובש שידעתי מימיי.
"היואיל אדוני לשמוע מה בפי?"
"הרי לשם כך הגעת אלי."
"גם הספור שלי ארוך. בשונה מספור השלייקס שלך, גם מסובך." הוספתי בחיוך, לא מרפה מסקרנותי. אולי אצליח בכל זאת לשמוע, ולו ברמז, את ספור השלייקס שלובש בחור צעיר זה.
"לפנינו כל היום, כולי אוזן," נשמע קולו של עו"ד ליני, חיוך על פניו.
לפני שאשמע את 'המקרה ' שלך, מקרה 'ארוך ומסובך', לדבריך, אזמין עו"ד נוסף שיסכם את דבריך.
עו"ד ליני לקח מכשיר קשר זעיר וביקש מעו"ד ריק להיכנס.
לחדר נכנסה בחורה צעירה, נראתה כדוגמנית.
"הכירו בבקשה," היציג אותה עו"ד ליני, "עו"ד ריק."
הוא פנה לצעירה, ואמר:
"זהו הקליינט החדש שספרתי לך עליו".
עו"ד ריק התיישבה בסמוך אלי, מול עו"ד ליני, וחייכה חיוך ביישני. היא הוציאה קלסתר ועט, ונראתה מוכנה לזינוק , לכתיבה.
התפלאתי, איך זה, שבמאה העשרים ואחת, יושבת עו"ד צעירה, וכותבת דו"ח שיחה של עו"ד עם לקוחו.
לאן נעלמו אמצעי הטכניקה? משרד מפואר זה, בקומה השלושים ושש, משרד שפונה לנוף היפה ביותר שקיים בעיר. האם אין במשרד זה מכשיריי האזנה וצילום, שמתעדים את השיחה, במקרה של בעיות שבין עו"ד ללקוחו? זהו נוהג מקובל כדי להגן על שני הצדדים.
המחשבות הללו, הזכירו לי שעלי להוציא את מכשיר ההקלטה שלי, שאלתי את הנוכחים:
"יש לכם התנגדות?"
"בבקשה," אמר עו"ד ליני, "אין בעיה, גם אנחנו מקליטים ומצלמים פגישה זו."
"אם כך, מדוע הזמנת את עו"ד ריק?"
"תבין זאת בהמשך הפגישה," ענה עו"ד ליני.
הצגתי את הבעיה, הראיתי כמה מסמכים, המוכיחים שאין ספק שאזכה בתביעה שהמשרד עתיד להגיש בשמי.
בלהט הדבור, שכחתי את השלייקס, ראיתי רק את עצמי, קורבן העוולות שנעשו בעבר הלא רחוק, מנסה לעצור את מבקשי רעתי, בעזרת צוות עו"ד שלפני.
מדי פעם, שאל עו"ד ליני שאלות קצרות. עניתי לו.
כל אותה שעה, לא מש החיוך מעל פניו של עו"ד ליני, גם כשסיפרתי על התנכלויות מסמרות שער, שעברתי מנושאי התביעה.
עם סיום תאור המקרה, השתרר שקט בחדר.
ניסיתי לבחון את פניהם של שני עו"ד, לנסות ולקבל רמז, על ההשפעה של הסיפור הדרמטי שסיפרתי כרגע.
לא הצלחתי. כל חיי הייתי בטוח ביכולת הנדירה שלי, לדעת מה מסתתר מאחורי פניו של האדם שיושב מולי. הרגשתי חוסר אונים. התחושה היחידה הייתה שמשהו מוזר בבחור שיושב ממולי- בחור חטוב שלובש שלייקס.
אמרתי:
"אחרי ששמעת מפי את הסיפור שלי, אולי תואיל לספר לי את סיפור השלייקס, על חשבוני כמובן," התלוצצתי.
כתשובה, קבלתי פנים זועפות.
"סליחה אם פגעתי בך", המשכתי, ובלבי תהייה, איך לא הצלחתי להתגבר על יצר הסקרנות שלי.
איזה משפט טיפשי פלטתי?
"זה בסדר," נשמע קולו, מהורהר,"לפני שנסכם את התנאים הכספיים, אני רוצה להציג בפניך את הדרך המיוחדת בה עובד משרדי".
עו"ד ליני פתח בתיאור נרחב על שיטת הטיפול העתידי בתביעה שלי.
"העיקרון המנחה משרד זה, הוא עקרון של עבודה יסודית במיוחד. אנחנו מקיימים חקירות ומעקבים, נכנסים לפרטי פרטים כדי לסגור את הנתבעים, מבלי להשאיר ולו פרצה קטנה. המטרה שלנו היא שלנתבע לא תהייה ברירה אלא להסכים ולהיכנע- לפני שהתביעה נדונה בבית המשפט. בכך חוסך הקליינט שלנו זמן וכסף."
כאן עצר עו"ד ליני, ושאל אם הכל מובן עד לרגע זה.
"בהחלט," עניתי, "זו שיטה מיוחדת, מקובלת עליי.."
חייכתי, כשעיניי נעוצות בשלייקס.
"ומה קורה אם הנתבע אינו נכנע?" שאלתי.
ניסיוני לימד אותי שלא תמיד ההיגיון מנצח בחיים בכלל ובבתי המשפט בפרט.
"במקרה זה, ברור שמגיעים לבית המשפט. אלא שלנו ברור שאין לנתבע סיכוי, הניצחון שלנו מבטח, הרי כיסינו וסגרנו כל פרצה אפשרית."
"ואתה חושב שזה אפשרי?" הוספתי והקשתי על העו"ד , כשאני מתחיל לפקפק ביכולתו להביא לניצחוני.
"בהחלט. אם תשמע מהן שיטות העבודה שלנו, תבין שזה אפשרי."
וכך, האזנתי לתיאור העבודה, אם אשתף פעולה עם משרדו של עו"ד ליני.
"ראשית, אמר העו"ד, "אנחנו מזמינם למשרד כל אחד מהאנשים הקשורים לתביעה. מתחיל בבני משפחתך, חבריך, העובדים שלך, שכנים… וזאת במטרה לבחון אם ראיית העולם שלך היא אובייקטיבית או סובייקטיבית."
הפסקתי את שטף הדבור, ואמרתי:
"מאוד נראה לי…דרך עבודה שונה מהמקובל."
"כמובן שהכול נעשה בחשאיות מוחלטת, ולכן, התנאי הראשון לעבודה משותפת, הנו סודיות. אסור לאיש לדעת על הקשר שלנו, אפילו לא אשתך וילדיך, היות ואנחנו עוקבים ומאזינם לנתבעים, לעדים שלך, לבני משפחתך… מצלמים אותם… עכשיו ברור לך למה ההצלחה מובטחת?"
"ברור," חייכתי.
"יש לך שאלות נוספות," שאל עו"ד ליני.
"אחת ויחידה, כמה זה יעלה לי?"
"מעט מאוד, בהשוואה לכמות העבודה ולשכר שלוקחים משרדים אחרים…"
"כמה זה מעט?" שאלתי.
"כשנגיע לנהר, נחצה אותו.." חייך עו"ד ליני.
"האם שכר הטרחה כולל הכול?" שאלתי, כאדם שניסיונו עם עו"ד ועם בתי משפט, רב …
"הכול, מלבד אי אילו הוצאות נוספות."
"כמו מה, למשל," אני לחצתי.
"כמו תשלום עבור החקירות…"
"ואיזה משרד חקירות? האם אני בוחר את המשרד, או אתה?"
"אתה מפתיע אותי, אדוני. ברור שאני עובד עם משרד שאמין עליי."
"ואני משלם את שכר הטרחה של החקירות?!" אמרתי בכעס מתון עדיין, וזאת על מנת שעו"ד ליני יפסיק את המשחק שלו.
"ברור! הרי לא נוכל לממן חקירות, כששכר הטרחה נמוך כל כך."
"ואיזה הוצאות 'פעוטות' נוספות אני עתיד לממן?" אני ממשיך ולוחץ.
"הוצאות בית המשפט, תשלום עבור כל ישיבה."
"זה אינו כלול? אולי תואיל להגיד לי מהו שכר הטרחה, לפני שנמשיך בשיחה."
"חמש מאות אלף ש"ח."
קמתי מכיסאי, הרגשתי שהדם אוזל מפני. דפקתי על השולחן ואמרתי:
"וזה סכום פעוט בעיניך?!"
"בהשוואה למאמצים ולשעות הרבות שנקדיש לעבודה זו, זה מעט מאוד," אמר עו"ד ליני בנחת.
"אבל התביעה שלי אינה עולה על מאה אלף ש"ח."
"אולי נתבע פיצוי על הסבל," אמר עו"ד ליני בשלווה.
"ומי יממן תביעה זו? האם היא כלולה בחצי מליון ש"ח שאמרת?"
"אתה כמובן מתלוצץ," אמר עו'ד ליני בחיוך ממזרי.
"עכשיו אני יודע, עו"ד חמדן שכמוך, מהו סיפור השלייקס שלך!"
"באמת?" אמר עו"ד ליני, "מה אתה יודע?"
"שאתה רומז לקליינטים שלך, שגם אם יאבדו את כל כספם ואת מכנסיהם בטיפול היקר שלך, וכשלא יהיה להם כסף לשלם עבור זוג מכנסיים חדש, לאחר שירזו מצער, יש עדיין פתרון פשוט, שיצילם: שלייקס!"
מבלי להוסיף, קמתי מכיסאי, יצאתי מהמשרד, מבהיר לעצמי מה לא מצא חן בעיני, ואז במסדרון ראיתי את השם של עו"ד שור. נזכרתי שאליו הופניתי.
משרדו של עו"ד שור, נמצא בצד ימין של המעלית ואילו משרדו של עו"ד ליני נימצא בצדה השמאלי.
למדתי משהו מטעות זו. למדתי לבדוק.
