פנינה רון-צפורן

הפתעה גדולה ומכובדת חיקתה לי בחנות פורת ספרים ברחוב ביאליק ברמת גן. הספר 'ואהבת לרעך כמוך' נכנס לרשימת רבי המכר שלהם! הנה, ראו בתמונה

[סיפור קצר ליום חול]

הכל התחיל בפגישה כמעט מקרית, בבניין גבוה, בקומה שלושים ושש.

נכנסתי בטעות למשרד עו"ד, בטעות, מכוון שהתכוונתי להיכנס למשרד הסמוך.

לא הבחנתי בטעות, מכוון שמיד עם כניסתי ללובי של המשרד, ניגשה אלי פקידה נאה במיוחד, ולאחר ברכת בוקר טוב אדיבה, הראתה לי את הדרך לעו"ד אותו חיפשתי, כך חשבה.

נכנסתי לחדר, התיישבתי על הכסא שמול העו"ד, והדבר הראשון שראיתי, היה זוג כתפיות, בלועזית, שלייקס. לא יכולתי להוריד עיני מהכתפיות שהחזיקו, כצפוי, זוג מכנסיים, וחבקו חולצה לבנה, לבן בוהק בניקיונו.

[מקור. CC]

המחשבה הראשונה שצצה בראשי, הייתה, שלפני עו"ד טוב, דייקן, מהדור הישן, מסור לעבודתו.  בחרתי בחירה מוצלחת, כך חשבתי.

לאט לאט התרגלו עיני למראה השלייקס, ועברו לבחון את פניו של לובש השלייקס.

התדהמה, שכנראה נראתה על פני, הייתה גדולה. במקום פנים שמנות, של אדם מבוגר, בלי ספק עתיר נכסים, פנים אדומות- משום מה ציפיתי שבעל השלייקס חייב להיות אדום פנים, לחיים מלאות ומראה מדושן.

הפנים שפגש מבטי, היו שונות לחלוטין. בעל השלייקס היה בחור בסוף שנות השלושים, להערכתי, עם חיוך כובש. נינוח, קם הבחור, הושיט יד, תוך כדי קידה קלה, והציג עצמו:
"עו"ד ליני."

הצגתי עצמי, כשאני תוהה לפשר השם המוזר, עו"ד ליני. האם זכרוני מטעה אותי?  האם זה שמו של העו'ד שחיפשתי? באותו רגע הרגשתי שמשהו מוזר קורה לי.

יש לי נטייה לשכוח שמות. מאז ילדותי בעיה זו מלווה את חיי, לעיתים השכחה טובה, ולעיתים… שלא תדעו, יוצרת מצבים קשים ומביכים.

ברגע שהציג עצמו עו"ד ליני, חשבתי, שיתכן שהגעתי לשותפו של העו"ד אליו הוזמנתי, לכן, לא ייחסתי חשיבות לכך שהשם אינו מוכר לי. סקרנותי לגלות מה מסתתר מאחורי השלייקס, הניעה אותי לדבר:
"מוצאו של אדוני מאירופה?" שאלתי.

"כן, ולא" חייך עו"ד ליני, חיוך מקסים, חיוך ניסתר.

"אוהב להיות מסתורי"  חייכתי גם אני.

"לעיתים כן ולעיתים לא," שוב חיוך שובה לב.

"האם תואיל לקבל את התיק המסובך שלי?" אני שואל.

"בוודאי, הרי לשם כך הגעת אלי," שוב חיוך מקסים ומיוחד.

"סליחה על השאלה. אולי אראה לך מוזר, אבל, היואיל  אדוני להסביר לי, מה מקור השלייקס שאדוני לובש?"

משפט זה יצא מפי, מבלי שהתכוונתי בכלל.

הזהירות בדבור, אותה רכשתי במשך השנים, כאישיות ציבורית, שהמילה היא כלי העבודה שלה, זהירות זו נעלמה ממוחי. במקום זה שלחתי לחלל החדר משפט טיפשי, משפט שהיה חדירה לרשות הפרט.

"זה סיפור ארוך," ענה עו"ד ליני.

"ובכל זאת," המשכתי בשלי.

"בכל זאת זה ספור ארוך, אולי בהמשך היכרותנו אספר לך."

נכנעתי וחייכתי חיוך כובש שידעתי מימיי.

"היואיל  אדוני לשמוע מה בפי?"

"הרי לשם כך הגעת אלי."

"גם הספור שלי ארוך. בשונה מספור השלייקס שלך, גם מסובך." הוספתי בחיוך, לא מרפה מסקרנותי. אולי אצליח בכל זאת לשמוע, ולו ברמז, את ספור השלייקס שלובש בחור צעיר זה.

"לפנינו כל היום, כולי אוזן," נשמע קולו של עו"ד  ליני, חיוך על פניו.

לפני שאשמע את 'המקרה ' שלך, מקרה 'ארוך ומסובך', לדבריך, אזמין עו"ד נוסף שיסכם את דבריך.

עו"ד ליני לקח מכשיר קשר זעיר וביקש מעו"ד ריק להיכנס.

לחדר נכנסה  בחורה צעירה, נראתה  כדוגמנית.
"הכירו בבקשה," היציג אותה עו"ד ליני, "עו"ד ריק."

הוא פנה לצעירה, ואמר:
"זהו הקליינט החדש שספרתי לך עליו".

עו"ד ריק התיישבה בסמוך אלי, מול עו"ד ליני, וחייכה חיוך ביישני. היא הוציאה קלסתר ועט, ונראתה  מוכנה לזינוק , לכתיבה.

התפלאתי, איך זה, שבמאה העשרים ואחת, יושבת עו"ד צעירה, וכותבת דו"ח שיחה של עו"ד עם לקוחו.

לאן נעלמו אמצעי הטכניקה? משרד מפואר זה, בקומה השלושים ושש, משרד שפונה לנוף היפה ביותר שקיים בעיר. האם אין במשרד זה מכשיריי האזנה וצילום, שמתעדים את השיחה, במקרה של בעיות שבין עו"ד ללקוחו? זהו נוהג מקובל כדי להגן על שני הצדדים.

המחשבות הללו, הזכירו לי שעלי להוציא את מכשיר ההקלטה שלי, שאלתי את הנוכחים:
"יש לכם התנגדות?"

"בבקשה," אמר עו"ד ליני, "אין בעיה, גם אנחנו מקליטים ומצלמים פגישה זו."

"אם כך, מדוע הזמנת את עו"ד ריק?"

"תבין זאת בהמשך הפגישה," ענה עו"ד ליני.

הצגתי את הבעיה, הראיתי כמה מסמכים, המוכיחים שאין ספק שאזכה בתביעה שהמשרד עתיד להגיש בשמי.

בלהט הדבור, שכחתי את השלייקס, ראיתי רק את עצמי, קורבן העוולות שנעשו בעבר הלא רחוק, מנסה לעצור את מבקשי רעתי, בעזרת צוות  עו"ד שלפני.

מדי פעם, שאל עו"ד ליני שאלות קצרות. עניתי לו.

כל אותה שעה, לא מש החיוך מעל פניו של עו"ד ליני, גם כשסיפרתי על התנכלויות מסמרות שער, שעברתי  מנושאי התביעה.

עם סיום תאור המקרה, השתרר שקט בחדר.

ניסיתי לבחון את פניהם של שני עו"ד, לנסות ולקבל רמז, על ההשפעה של הסיפור הדרמטי שסיפרתי כרגע.

לא הצלחתי. כל חיי הייתי בטוח ביכולת הנדירה שלי, לדעת מה מסתתר מאחורי פניו של האדם שיושב מולי. הרגשתי חוסר אונים. התחושה היחידה הייתה שמשהו מוזר בבחור שיושב ממולי- בחור חטוב שלובש שלייקס.

אמרתי:
"אחרי ששמעת מפי את הסיפור שלי, אולי תואיל לספר לי את סיפור השלייקס, על חשבוני כמובן," התלוצצתי.

כתשובה, קבלתי פנים זועפות.

"סליחה אם פגעתי בך", המשכתי, ובלבי תהייה, איך לא הצלחתי להתגבר על יצר הסקרנות שלי.

איזה משפט טיפשי פלטתי?

"זה בסדר," נשמע קולו, מהורהר,"לפני שנסכם את התנאים הכספיים, אני רוצה להציג בפניך את הדרך המיוחדת בה עובד משרדי".

עו"ד ליני פתח בתיאור נרחב על שיטת הטיפול העתידי בתביעה שלי.

"העיקרון המנחה משרד זה, הוא עקרון של עבודה יסודית במיוחד. אנחנו מקיימים חקירות ומעקבים, נכנסים לפרטי פרטים כדי לסגור את הנתבעים, מבלי להשאיר ולו פרצה קטנה. המטרה שלנו היא שלנתבע לא תהייה ברירה אלא להסכים ולהיכנע- לפני שהתביעה נדונה בבית המשפט. בכך חוסך הקליינט שלנו זמן וכסף."

כאן עצר עו"ד ליני, ושאל אם הכל מובן עד לרגע זה.

"בהחלט," עניתי, "זו שיטה מיוחדת, מקובלת עליי.."

חייכתי, כשעיניי נעוצות בשלייקס.

"ומה קורה אם הנתבע אינו נכנע?" שאלתי.

ניסיוני לימד אותי שלא תמיד ההיגיון מנצח בחיים בכלל ובבתי המשפט בפרט.

"במקרה זה, ברור שמגיעים לבית המשפט. אלא שלנו ברור שאין לנתבע סיכוי, הניצחון שלנו מבטח, הרי כיסינו וסגרנו כל פרצה אפשרית."

"ואתה חושב שזה אפשרי?" הוספתי והקשתי על העו"ד , כשאני מתחיל לפקפק ביכולתו להביא לניצחוני.

"בהחלט. אם תשמע מהן שיטות העבודה שלנו, תבין שזה אפשרי."

וכך, האזנתי לתיאור העבודה, אם אשתף פעולה עם משרדו של עו"ד ליני.

"ראשית, אמר העו"ד, "אנחנו מזמינם למשרד כל אחד מהאנשים הקשורים לתביעה. מתחיל בבני משפחתך, חבריך, העובדים שלך, שכנים… וזאת במטרה לבחון אם ראיית העולם שלך היא אובייקטיבית או סובייקטיבית."

הפסקתי את שטף הדבור, ואמרתי:
"מאוד נראה לי…דרך עבודה שונה מהמקובל."

"כמובן שהכול נעשה בחשאיות מוחלטת, ולכן, התנאי הראשון לעבודה משותפת, הנו סודיות. אסור לאיש לדעת על הקשר שלנו, אפילו לא אשתך וילדיך, היות ואנחנו עוקבים  ומאזינם  לנתבעים, לעדים שלך, לבני משפחתך… מצלמים אותם… עכשיו ברור לך למה ההצלחה מובטחת?"

"ברור," חייכתי.

"יש לך שאלות נוספות," שאל עו"ד ליני.

"אחת ויחידה, כמה זה יעלה לי?"

"מעט מאוד, בהשוואה לכמות העבודה ולשכר שלוקחים משרדים אחרים…"

"כמה זה מעט?" שאלתי.

"כשנגיע לנהר, נחצה אותו.." חייך עו"ד ליני.

"האם שכר הטרחה כולל הכול?" שאלתי, כאדם שניסיונו עם עו"ד ועם בתי משפט,  רב …

"הכול, מלבד אי אילו הוצאות נוספות."

"כמו מה, למשל," אני לחצתי.

"כמו תשלום עבור החקירות…"

"ואיזה משרד חקירות?  האם אני בוחר את המשרד, או אתה?"

"אתה מפתיע אותי, אדוני. ברור שאני עובד עם משרד שאמין עליי."

"ואני משלם את שכר הטרחה של החקירות?!" אמרתי בכעס מתון עדיין, וזאת על מנת שעו"ד ליני יפסיק את המשחק שלו.

"ברור!  הרי לא נוכל לממן חקירות, כששכר הטרחה נמוך כל כך."

"ואיזה הוצאות 'פעוטות' נוספות אני עתיד לממן?" אני ממשיך ולוחץ.

"הוצאות בית המשפט, תשלום עבור כל ישיבה."

"זה אינו כלול?  אולי תואיל להגיד לי מהו שכר הטרחה, לפני שנמשיך בשיחה."

"חמש מאות אלף ש"ח."

קמתי מכיסאי, הרגשתי שהדם אוזל מפני. דפקתי על השולחן ואמרתי:
"וזה סכום פעוט בעיניך?!"

"בהשוואה למאמצים ולשעות הרבות שנקדיש לעבודה זו, זה מעט מאוד," אמר עו"ד ליני בנחת.

"אבל התביעה  שלי אינה עולה על מאה אלף ש"ח."

"אולי נתבע פיצוי על הסבל," אמר עו"ד ליני בשלווה.

"ומי יממן תביעה זו? האם היא כלולה בחצי מליון ש"ח שאמרת?"

"אתה כמובן מתלוצץ," אמר עו'ד ליני בחיוך ממזרי.

"עכשיו אני יודע, עו"ד חמדן שכמוך, מהו סיפור השלייקס שלך!"

"באמת?" אמר עו"ד ליני, "מה אתה יודע?"

"שאתה רומז לקליינטים שלך, שגם אם יאבדו את כל כספם ואת מכנסיהם בטיפול היקר שלך, וכשלא יהיה להם כסף לשלם עבור זוג מכנסיים חדש, לאחר שירזו מצער, יש עדיין פתרון פשוט, שיצילם: שלייקס!"

מבלי  להוסיף, קמתי מכיסאי, יצאתי מהמשרד, מבהיר לעצמי מה לא מצא חן בעיני, ואז במסדרון  ראיתי את השם של עו"ד שור. נזכרתי שאליו הופניתי.

משרדו של עו"ד שור, נמצא בצד ימין של המעלית ואילו משרדו של עו"ד ליני נימצא בצדה השמאלי.

למדתי משהו מטעות זו. למדתי לבדוק.

טעימה ראשונה מהספר.

"באחת הארצות גזר המלך גזר דין מוות לחייל שסרח. לפני עלייתו לגרדום נשאל החייל לבקשתו האחרונה. ביקש החייל להגיע לביתו ולהיפרד ממשפחתו. שאל אותו המלך: "מי יערוב שתחזור בזמן לביצוע גזר הדין?". אמר חברו של החייל: "אני ערב. והיה ולא חזר החייל, העלו אותי על הגרדום במקומו.".

התפלא המלך על ההצעה, ובהיותו סקרן לדעת מה יקרה, נענה להצעה.

עבר שבוע, והחייל לא חזר. התייצב החבר, כפי שהבטיח, וההכנה להוצאה להורג החלה.

כשניגש התליין למשוך את ההדום מתחת לרגליו של החבר, הופיע החייל הנפקד ואמר: "הנני. אנא, הוציאו אותי להורג! עזבו את חברי.". ואילו החבר אמר: "אני הוא שהבטחתי שאם חברי לא יגיע בזמן, אעלה לגרדום במקומו.".

הקשיב המלך, חשב ואמר: "אל תוציאו איש מהם להורג. לשני חברים מסורים כאלה, אצטרף גם אני ואהיה חברם, לפי הפסוק 'ואהבת לרעך כמוך'…" (ויקרא י"ט 18)."

[מספר עמודים לדוגמא מהספר. פורמט הבלוג אינו מתאים לקריאת ספר. תוכלו למצוא עמודים אלו, ועוד, בפורמט נוח יותר פה]

ע‬‫ופרה מרגלית ניצבה על חוף ימה של תל אביב, רגליה טובלות‬ ‫בחול הרך ועיניה צופות בים הכחול. זרועותיה חבקו את בתה‬ ‫התינוקת, ישראלה, וזו הקטנה חבקה את זרועה של אמה עבת הבשר,‬ ‫בהנאה.

עופרה נדדה במחשבותיה אל עבר בית ילדותה על גדות‬ ‫הנהר הגדול במזרח אירופה. היא זכרה איך לימדה אותה אמה לשחות.‬ ‫זכרה ששנה לאחר נישואיה לבעלה ראובן, שאותו הכירה עוד שם,‬ ‫שכבה אמה על ערש דווי. כל כך רחוק וכל כך קרוב ללב. היא‬ ‫התנחמה בעובדה שאמה השיבה נשמתה לבורא עולם בידיעה ברורה‬ ‫שילדיה שנותרו עמה חולמים להגשים את משאלת לבה הגדולה,‬ ‫חזרה לארץ האבות, כדוגמת אחותם.‬

‫עופרה זכרה את שנת עלייתה ארצה, ואת התקווה שכל אחיה‬ ‫ואחיותיה על משפחותיהם יעלו אף הם בעקבותיה. היא נזכרה‬ ‫בגלויות שכתב אביה בשפה העברית, שפת הקודש, בכתב ידו‬ ‫הציורי, ש"בקרוב נתראה כולנו." חלומות… חלומות…‬

‫היא הודתה לאל על שאינה חסרה דבר. ראובן בחור חרוץ ובעל מסור,‬ ‫ולהם ילדים בריאים תודה לאל, בית, משק, פרות, עופות. רק חסרון‬ ‫משפחתה ליווה אותה כצל שהעיב על שגרת חייה. הידיעה שהיתה‬ ‫יכולה להציל את משפחתה הגדולה, אילו רק האיצה בהם יותר, אילו‬ ‫רק היתה מתעקשת להעלותם ארצה בעקבותיה – ידיעה זו ליוותה‬ ‫אותה בעצב. על כן גמלה בלבה החלטה שחובה עליה ללדת ילדים‬ ‫רבים ככל האפשר, על מנת להמשיך ולתקן את שהכחידה השואה.‬

‫עופרה ניחמה עצמה בעובדה שיש לה שלושה ילדים חמודים‬ ‫ומאושרים, שאינם יודעים צער. היא נהנתה לראות את אבנר הבכור‬ ‫משתכשך בים, מתיז מים על אחותו הצעירה. "עם ילדים כאלה אולי‬ ‫אצליח להקהות את כאב אובדן משפחתי," חשבה בלבה. היא נכנסה‬ ‫למים כשהיא אוחזת בבתה התינוקת, קראה לשני ילדיה האחרים,‬ ‫ויחד חגו במעגל תוך כדי שירת "עוגה עוגה עוגה."‬ ‫לפתע הרגישה עופרה משיכה עזה בידה. היא איבדה את שיווי‬ ‫משקלה והתינוקת נשמטה מידיה.‬

‫"אוי לי, הצילו! הילדה נעלמה לי!" זעקה.‬

‫בחור צעיר שעמד וצפה באם ובילדיה, מיהר לתוך המים, תפס ביד‬ ‫הקטנה שבצבצה מהמים, ובעוד ידו השנייה מקיפה את הגוף הפעוט,‬ ‫עלה על פני המים. הוא פנה לכיוון החוף, כשהתינוקת הרועדת‬ ‫בזרועותיו.‬

"שמי שחר," הציג עצמו הצעיר בשם החדש שבחר עם הגעתו ארצה.‬ ‫"אני רופא. בתך תהיה בסדר."‬

שחר מיהר להשכיב את הפעוטה כשבטנה על ברכיו וטפח על גבה‬ ‫כדי להוציא את המים שבלעה. אחר כך הפך אותה, ראה שהצבע חזר‬ ‫ללחייה, הרים אותה בשתי ידיו והגישה לאם הבוכייה וצוחקת כאחד.‬ ‫הוא הושיט את ידיו לשני הילדים הגדולים ואמר לעופרה:‬
‫"אני מקווה שאינך חוששת שאקח את ילדייך לטיול, כדי שתוכלי‬ ‫להתפנות לתינוקת, להרגיעה ולהירגע בעצמך."‬

‫"מה שמך, ילד?"‬
‫"אבנר."‬
‫"אבנר, אתה הבכור. תן יד לאחותך הקטנה."‬
‫"למה אתה אומר אחותך הקטנה, חנה זה שמי, אבל חוץ מזה אני‬ ‫מעדיפה שתקרא לי יה-יה."‬
‫"מה פתאום יה-יה?" תהה אבנר.‬
‫"כך אני רוצה," ענתה הקטנה.‬
‫"שם מצחיק," אמר שחר בחיוך.‬
‫"בכלל לא נכון," ענתה הקטנה שהשימה עצמה כנעלבת, "זה קיצור‬ ‫של ילדה יפה."‬
‫"בסדר," ענה שחר, "את באמת יפה. ועכשיו נלך לאסוף צדפים."‬
‫"מה נעשה בצדפים?" שאל אבנר.‬
‫"אפשר לעשות המון דברים בצדפים. אבל קודם נאסוף אותם ואחר‬ ‫כך נראה, חכו בסבלנות."‬

‫שחר, אבנר וחנהלה הקטנה החלו לאסוף צדפים. לפתע הבחינה‬ ‫חנהלה בשקית נייר חומה מונחת מיותמת על החול. היא השתחררה‬ ‫בכוח מידו של אבנר כדי להספיק להגיע אל השקית. חנהלה רצה‬ ‫בכל כוחה כשמטרה אחת לפניה, להגיע ראשונה אל השקית, לפני‬ ‫אבנר. היא רצה בצעדים קטנים וזריזים, ילדה בת חמש אצה רצה,‬ ‫ובום… נפלה כשידיה מושטות לפנים ומצליחות איכשהו להיאחז‬ ‫בשקית החומה. רגלה כאבה מאוד. דם ניגר מהפצע שגרם שבר‬ ‫הזכוכית שהיה מונח על החול, נעוץ בתוך גומחה שנחפרה על ידי‬ ‫רוחץ לא זהיר. חנהלה לא חשה כאב. היא קמה על רגליה, מאושרת‬ ‫מניצחונה וצעקה:‬
‫"השגתי את השקית הגדולה! עכשיו אוכל לאסוף יותר צדפים‬ ‫מאבנר, יותר מכולם!"‬

‫שחר הבחין בפצע המדמם על רגלה של הילדה, הרים מבטו וחיפש‬ ‫בפניה סימן לכאב, אולם במקום פנים מיוסרות מכאב, פגש במבט‬ ‫מאושר ובחיוך של ניצחון. "מה פשר החיוך הזה?" חשב שחר בינו‬ ‫לבינו, "מוזר, ילדה קטנה כל כך והבעת פנים קשה וחזקה. מה יש‬ ‫בילדה קטנה זו, היא כל כך אחרת: יופייה עוצר נשימה, אבל משהו‬ ‫בה מרומז, זה לא הכול."‬

‫לפתע הבחין שחר באבנר רץ. בידיים שלוחות כאילו מנסה לאחוז‬ ‫במשהו.‬
‫"מה מצאת, אבנר?"‬
‫"אינך רואה, שחר? מצאתי קרן אור. אוף, אני לא יכול לתפוס‬ ‫אותה!"‬
‫"אבנר, קרן אור אי אפשר לתפוס. אוכל להביא לך משהו שעושה‬ ‫קרן אור. הסתכלו, ילדים, מאין מגיעה קרן האור. רואים? על החול‬ ‫נמצא צדף ענק, מעניין מה יש בתוכו," אמר בעודו אוסף את הצדף‬ ‫אל תוך כף ידו.‬

שחר לקח את הצדף, הרים אותו אל מול האור והתבונן בעיון. היו‬ ‫אלה שני צדפים מחוברים זה לזה. בזהירות ניסה לפתוח אותם ולא‬ ‫הצליח. הוא הרגיש כאילו הצדף מגונן על תוכו. הציץ פנימה וגילה‬ ‫אבן עגולה, שולחת קרן אור אלכסונית כלפי מעלה. "זו אבן יקרה‬ ‫שנוצרה בתוך הצדף. הייתכן? האם אני חולם?" חשב.‬

‫"שחר, שחר, זה שלי! אני מצאתי את הצדף! תן לי!"‬
‫"חנהלה, בבקשה, התנהגי יפה. הצדף נשאר אצלי. ובינתיים, ילדים,‬ ‫המשיכו לחפש צדפים נוספים. אני מבטיח לעשות דברים יפים‬ ‫ומעניינים מהצדפים."‬

‫כלב לבן, קטן, רץ לקראת הילדים. הכלב התקרב, ליקק את אצבעות‬ ‫רגליו של אבנר, המשיך ועבר ללקק את רגליה של חנהלה. אבנר‬ ‫וחנהלה שכחו מהצדף והסתכלו מרותקים בכלב. הכלב התהפך על‬ ‫גבו, גם הילדים עשו כמותו. הכלב חזר ללכת על ארבע, כך גם‬ ‫הילדים. הם השתעשעו עם הכלב וחיקו את תנועותיו בהתפלשות‬ ‫בחול הרך והחם.‬

‫בינתיים הצליח שחר לפתוח את הצדף, ולעיניו התגלתה אבן גדולה‬ ‫וזוהרת, שולחת קרניים לכל כיוון. "אין ספק, זו אבן יקרה," מלמל‬ ‫שחר לעצמו בפליאה. נרעש, הניח בכיסו את הצדף החובק את האבן,‬ ‫ניגש לילדים והזמין אותם להמשך הטיול לאסוף עוד צדפים.‬ ‫השלושה המשיכו בדרכם כשהכלב הלבן מתרוצץ לפניהם.‬

‫"האם אני חולם או שזו המציאות?" תהה שחר, "האם באמת מצאתי‬ ‫אבן יקרה? מוזר שמשום מקום מגיע כלב, כאילו ידע את מטרת‬ ‫הטיול, מצטרף אלינו ועוזר לי לשעשע את הילדים."‬

‫אבנר וחנהלה אספו בשמחה שקית מלאה צדפים. כשהתעייפו, ביקשו‬ ‫משחר להראות להם מה אפשר לעשות בצדפים.

הם ישבו על החול.‬ ‫שחר הוציא מכיסו חוט ניילון ועליו השחיל את הצדפים בזה אחר‬ ‫זה. נתן מחרוזת לחנהלה ומחרוזת לאבנר, וגם לכלב ענד מחרוזת‬ ‫לצוואר. שמחים ועליזים חזרו השלושה, בלוויית הכלב, לעופרה‬ ‫ולישראלה התינוקת שזחלה על החול.‬ ‫עופרה התבוננה בחבורה המתקרבת ולבה התרחב.‬

‫"שחר," פתחה עופרה, "תודה על העזרה. אמור, האם אתה גר בקרבת‬
‫מקום?"‬

‫שחר השפיל עיניו, היסס לרגע וענה בשקט:‬
‫"עדיין לא מצאתי מקום מגורים. עד עכשיו גרתי עם חבר שאותו‬ ‫הכרתי בדרך ארצה. משפחתו של החבר עומדת להצטרף אליו בימים‬ ‫אלה ואני נאלץ לחפש מקום מגורים חדש. גם עבודה עדיין לא‬ ‫מצאתי."‬
‫"יש לנו חדר פנוי עם כניסה נפרדת, אולי תרצה לבוא לגור איתנו?"‬
‫"תודה, אבל אין לי כסף, ובלי לשלם שכר דירה, לא אוכל לקבל את‬
‫הצעתך."‬
‫"בסדר. נעשה הסכם. ראיתי שילדיי כרוכים אחריך. עד שתמצא‬ ‫עבודה תוכל לגור בביתנו, ובתמורה תשגיח על שלושת הילדים בזמן‬ ‫שאני מטפלת במשק."‬
‫"הייתי מקבל את הצעתך בשמחה, אילולא היה לי מקצוע שאותו אני‬ ‫אוהב, רפואה."‬
‫"אל דאגה. לחדר צמודה מרפסת גדולה וסגורה, וכהתחלה תוכל‬ ‫להשתמש בה כמרפאה. יש במרפסת שולחן, כיסא, נכניס מיטה‬ ‫לבדיקת החולים, נתקין כיור ושירותים. זו תהיה מרפאה צנועה. אני‬ ‫מקווה שתסכים להצעתי."‬
‫"תודה, אשמח לקבל את הצעתך הנדיבה," ענה בהתרגשות.‬

‫שחר הוציא מכיסו את הצדף שמצא, הראה לעופרה את האבן‬ ‫המדהימה שבתוכו ואמר:‬ ‫
"ראי, עופרה, מצאתי את זה בשעה שטיילתי עם הילדים על החוף."‬
‫"אני משערת שזו אבן יקרה."‬
‫"נכון, גם לי נראית האבן יקרה."‬
‫"שמור אותה. השתמש בה בעתיד – כשתעמוד בפני הקמת משפחה.‬ ‫אל תספר על כך לאיש."‬
‫"תודה על העצה," ענה בהכרת תודה.‬

‫בעודם משוחחים לא הבחינו בחנהלה הקטנה שעמדה שם קשובה‬ ‫לדבריהם, נועצת בהם מבט חד, וגם כשהבחינו בה, לא ייחסו לכך‬ ‫חשיבות.‬

‫השמש שקעה. עופרה הוציאה מסלה סנדוויצ'ים מרוחים בחמאה‬ ‫ועגבניות, והגישה אותם לילדים.‬ ‫"ילדים, את העגבנייה תמליחו במי הים המלוחים. אין טוב ובריא‬
‫מזה," אמרה.‬

‫הילדים אכלו. שחר הסתכל באם ובילדיה ותהה: איך קרה שהגיע לים‬ ‫בדיוק ברגע שהתינוקת כמעט טבעה, כאילו כוח עליון משך אותו‬ ‫לעבר האם וילדיה? ואיזה כוח מוזר כיוון אותו לטייל על החוף על‬ ‫מנת למצוא את האבן היקרה בתוך הצדף? אולי זה הגורל שדחף אותו‬ ‫לכך, אותו גורל מתעתע, שבדיוק ברגע השבירה, מושיט לנו יד‬ ‫ועוזר. הרי רק לפני שעות אחדות היה חסר אונים, לא ידע אנה יפנה,‬ ‫היכן יחפש חדר לגור בו ומאין יגיע הכסף. והנה, עברו רק שעות‬ ‫ספורות, ויש לו מקום מגורים, עבודה ואולי אולי גם מרפאה. איך‬ ‫אומר אביו: "אל תיפול רוחך לעולם. כל זמן שאדם חי, צריכה להיות‬ ‫לו תקווה, כי הגלגל מסתובב, פעם למטה, ואז בהמשך הסיבוב,‬ ‫הגלגל חייב להגיע למעלה."‬

‫עכשיו, "אל תיפול רוחך לעולם" נראה כל כך ברור ונכון. בעבר‬ ‫חשב שדברי אביו היו רק ניסיון לעודדו ברגעים קשים, בחייו.‬ ‫"חוויות מחשלות," כינה אותן אביו. "אני חייב לשלוח מכתב להוריי,‬ ‫ואולי, בעזרת האבן, להביאם אליי לארץ."‬

הנה אני, עומדת נרגשת עם הספר החדש בהשקה הלא רשמית בביתי.

אם מישהו רוצה לארגן אירוע השקה רשמי בחנות ספרים זו או אחרת, נא ליצור עימי קשר במייל pninaron@gmail.com .

רגע של חריזה. פותחים את האתר – גירסא שניה:

שלום עולם יקר
בו מרגישים חם וקר
שלום עולם ניסתר
בו יש אסור ויש מותר

שלום עולם מקסים
עם זר של נרקיסים
שלום עולם אכזר
בו אח לרע הוא כזר

שלום עולם
שלום לכולם
נעשה הכרה מדי פעם נשוחח
נבשל תבשילים במילים ונרגיש הריח

של חיים
של עניין
של בניית הדמיון
של רדיפת השוויון

נחפש האמת שתגבר על הקושי
ננסה להגיע לבניית כל היופי
והיתר נראה מה זימן העתיד
לבלוג המוזר, מה יהיה לי להגיד

שלום עולם
להתראות לכולם.

שלום עולם ושלום לכולם.

מסוף המאה הקודמת, אני כותבת וכותבת. והכוונה, לא לבלוג, אלא לכתיבת ספרים. סיפורים ושירים. הכתיבה, למי שחווה חוויה זו, הנה מתנה משמיים. אתה שומע מילים , לכאורה הן באות משום מקום, מציפות את המוח ולא נותנות לך מנוח, עד שרואות אור יום על מסך המחשב המואר.

כך כתבתי שלושה ספרים, כשהרביעי בדרך.

תוך כדי כתיבת הספרים, עלו במוחי מאות (אמיתי) שירים בחרוזים ובמשקל וכמה סיפורים.

זה עתה יצא לאור ספרי הראשון "ואהבת לרעך כמוך", נובלה או- רומן- מרכב , בהוצאת "קונטנטו דה סמריק". תוכלו לצפות בו ולקרוא את העמודים הראשונים…

בלוג זה בא כדי לשתף אתכם בחוויותיי ככותבת.

מעט עלי: במקצועי, מוסיקאית, מוזיקולוגית. כרגע, מנגנת לתשושי נפש. בעברי, ציור (ראה שער הספר), מורה לנגינה ולרתמוסיקה. וכאמור, כיום מתרכזת בכתיבה.