פנינה רון-צפורן

[מספר עמודים לדוגמא מהספר. פורמט הבלוג אינו מתאים לקריאת ספר. תוכלו למצוא עמודים אלו, ועוד, בפורמט נוח יותר פה]

ע‬‫ופרה מרגלית ניצבה על חוף ימה של תל אביב, רגליה טובלות‬ ‫בחול הרך ועיניה צופות בים הכחול. זרועותיה חבקו את בתה‬ ‫התינוקת, ישראלה, וזו הקטנה חבקה את זרועה של אמה עבת הבשר,‬ ‫בהנאה.

עופרה נדדה במחשבותיה אל עבר בית ילדותה על גדות‬ ‫הנהר הגדול במזרח אירופה. היא זכרה איך לימדה אותה אמה לשחות.‬ ‫זכרה ששנה לאחר נישואיה לבעלה ראובן, שאותו הכירה עוד שם,‬ ‫שכבה אמה על ערש דווי. כל כך רחוק וכל כך קרוב ללב. היא‬ ‫התנחמה בעובדה שאמה השיבה נשמתה לבורא עולם בידיעה ברורה‬ ‫שילדיה שנותרו עמה חולמים להגשים את משאלת לבה הגדולה,‬ ‫חזרה לארץ האבות, כדוגמת אחותם.‬

‫עופרה זכרה את שנת עלייתה ארצה, ואת התקווה שכל אחיה‬ ‫ואחיותיה על משפחותיהם יעלו אף הם בעקבותיה. היא נזכרה‬ ‫בגלויות שכתב אביה בשפה העברית, שפת הקודש, בכתב ידו‬ ‫הציורי, ש"בקרוב נתראה כולנו." חלומות… חלומות…‬

‫היא הודתה לאל על שאינה חסרה דבר. ראובן בחור חרוץ ובעל מסור,‬ ‫ולהם ילדים בריאים תודה לאל, בית, משק, פרות, עופות. רק חסרון‬ ‫משפחתה ליווה אותה כצל שהעיב על שגרת חייה. הידיעה שהיתה‬ ‫יכולה להציל את משפחתה הגדולה, אילו רק האיצה בהם יותר, אילו‬ ‫רק היתה מתעקשת להעלותם ארצה בעקבותיה – ידיעה זו ליוותה‬ ‫אותה בעצב. על כן גמלה בלבה החלטה שחובה עליה ללדת ילדים‬ ‫רבים ככל האפשר, על מנת להמשיך ולתקן את שהכחידה השואה.‬

‫עופרה ניחמה עצמה בעובדה שיש לה שלושה ילדים חמודים‬ ‫ומאושרים, שאינם יודעים צער. היא נהנתה לראות את אבנר הבכור‬ ‫משתכשך בים, מתיז מים על אחותו הצעירה. "עם ילדים כאלה אולי‬ ‫אצליח להקהות את כאב אובדן משפחתי," חשבה בלבה. היא נכנסה‬ ‫למים כשהיא אוחזת בבתה התינוקת, קראה לשני ילדיה האחרים,‬ ‫ויחד חגו במעגל תוך כדי שירת "עוגה עוגה עוגה."‬ ‫לפתע הרגישה עופרה משיכה עזה בידה. היא איבדה את שיווי‬ ‫משקלה והתינוקת נשמטה מידיה.‬

‫"אוי לי, הצילו! הילדה נעלמה לי!" זעקה.‬

‫בחור צעיר שעמד וצפה באם ובילדיה, מיהר לתוך המים, תפס ביד‬ ‫הקטנה שבצבצה מהמים, ובעוד ידו השנייה מקיפה את הגוף הפעוט,‬ ‫עלה על פני המים. הוא פנה לכיוון החוף, כשהתינוקת הרועדת‬ ‫בזרועותיו.‬

"שמי שחר," הציג עצמו הצעיר בשם החדש שבחר עם הגעתו ארצה.‬ ‫"אני רופא. בתך תהיה בסדר."‬

שחר מיהר להשכיב את הפעוטה כשבטנה על ברכיו וטפח על גבה‬ ‫כדי להוציא את המים שבלעה. אחר כך הפך אותה, ראה שהצבע חזר‬ ‫ללחייה, הרים אותה בשתי ידיו והגישה לאם הבוכייה וצוחקת כאחד.‬ ‫הוא הושיט את ידיו לשני הילדים הגדולים ואמר לעופרה:‬
‫"אני מקווה שאינך חוששת שאקח את ילדייך לטיול, כדי שתוכלי‬ ‫להתפנות לתינוקת, להרגיעה ולהירגע בעצמך."‬

‫"מה שמך, ילד?"‬
‫"אבנר."‬
‫"אבנר, אתה הבכור. תן יד לאחותך הקטנה."‬
‫"למה אתה אומר אחותך הקטנה, חנה זה שמי, אבל חוץ מזה אני‬ ‫מעדיפה שתקרא לי יה-יה."‬
‫"מה פתאום יה-יה?" תהה אבנר.‬
‫"כך אני רוצה," ענתה הקטנה.‬
‫"שם מצחיק," אמר שחר בחיוך.‬
‫"בכלל לא נכון," ענתה הקטנה שהשימה עצמה כנעלבת, "זה קיצור‬ ‫של ילדה יפה."‬
‫"בסדר," ענה שחר, "את באמת יפה. ועכשיו נלך לאסוף צדפים."‬
‫"מה נעשה בצדפים?" שאל אבנר.‬
‫"אפשר לעשות המון דברים בצדפים. אבל קודם נאסוף אותם ואחר‬ ‫כך נראה, חכו בסבלנות."‬

‫שחר, אבנר וחנהלה הקטנה החלו לאסוף צדפים. לפתע הבחינה‬ ‫חנהלה בשקית נייר חומה מונחת מיותמת על החול. היא השתחררה‬ ‫בכוח מידו של אבנר כדי להספיק להגיע אל השקית. חנהלה רצה‬ ‫בכל כוחה כשמטרה אחת לפניה, להגיע ראשונה אל השקית, לפני‬ ‫אבנר. היא רצה בצעדים קטנים וזריזים, ילדה בת חמש אצה רצה,‬ ‫ובום… נפלה כשידיה מושטות לפנים ומצליחות איכשהו להיאחז‬ ‫בשקית החומה. רגלה כאבה מאוד. דם ניגר מהפצע שגרם שבר‬ ‫הזכוכית שהיה מונח על החול, נעוץ בתוך גומחה שנחפרה על ידי‬ ‫רוחץ לא זהיר. חנהלה לא חשה כאב. היא קמה על רגליה, מאושרת‬ ‫מניצחונה וצעקה:‬
‫"השגתי את השקית הגדולה! עכשיו אוכל לאסוף יותר צדפים‬ ‫מאבנר, יותר מכולם!"‬

‫שחר הבחין בפצע המדמם על רגלה של הילדה, הרים מבטו וחיפש‬ ‫בפניה סימן לכאב, אולם במקום פנים מיוסרות מכאב, פגש במבט‬ ‫מאושר ובחיוך של ניצחון. "מה פשר החיוך הזה?" חשב שחר בינו‬ ‫לבינו, "מוזר, ילדה קטנה כל כך והבעת פנים קשה וחזקה. מה יש‬ ‫בילדה קטנה זו, היא כל כך אחרת: יופייה עוצר נשימה, אבל משהו‬ ‫בה מרומז, זה לא הכול."‬

‫לפתע הבחין שחר באבנר רץ. בידיים שלוחות כאילו מנסה לאחוז‬ ‫במשהו.‬
‫"מה מצאת, אבנר?"‬
‫"אינך רואה, שחר? מצאתי קרן אור. אוף, אני לא יכול לתפוס‬ ‫אותה!"‬
‫"אבנר, קרן אור אי אפשר לתפוס. אוכל להביא לך משהו שעושה‬ ‫קרן אור. הסתכלו, ילדים, מאין מגיעה קרן האור. רואים? על החול‬ ‫נמצא צדף ענק, מעניין מה יש בתוכו," אמר בעודו אוסף את הצדף‬ ‫אל תוך כף ידו.‬

שחר לקח את הצדף, הרים אותו אל מול האור והתבונן בעיון. היו‬ ‫אלה שני צדפים מחוברים זה לזה. בזהירות ניסה לפתוח אותם ולא‬ ‫הצליח. הוא הרגיש כאילו הצדף מגונן על תוכו. הציץ פנימה וגילה‬ ‫אבן עגולה, שולחת קרן אור אלכסונית כלפי מעלה. "זו אבן יקרה‬ ‫שנוצרה בתוך הצדף. הייתכן? האם אני חולם?" חשב.‬

‫"שחר, שחר, זה שלי! אני מצאתי את הצדף! תן לי!"‬
‫"חנהלה, בבקשה, התנהגי יפה. הצדף נשאר אצלי. ובינתיים, ילדים,‬ ‫המשיכו לחפש צדפים נוספים. אני מבטיח לעשות דברים יפים‬ ‫ומעניינים מהצדפים."‬

‫כלב לבן, קטן, רץ לקראת הילדים. הכלב התקרב, ליקק את אצבעות‬ ‫רגליו של אבנר, המשיך ועבר ללקק את רגליה של חנהלה. אבנר‬ ‫וחנהלה שכחו מהצדף והסתכלו מרותקים בכלב. הכלב התהפך על‬ ‫גבו, גם הילדים עשו כמותו. הכלב חזר ללכת על ארבע, כך גם‬ ‫הילדים. הם השתעשעו עם הכלב וחיקו את תנועותיו בהתפלשות‬ ‫בחול הרך והחם.‬

‫בינתיים הצליח שחר לפתוח את הצדף, ולעיניו התגלתה אבן גדולה‬ ‫וזוהרת, שולחת קרניים לכל כיוון. "אין ספק, זו אבן יקרה," מלמל‬ ‫שחר לעצמו בפליאה. נרעש, הניח בכיסו את הצדף החובק את האבן,‬ ‫ניגש לילדים והזמין אותם להמשך הטיול לאסוף עוד צדפים.‬ ‫השלושה המשיכו בדרכם כשהכלב הלבן מתרוצץ לפניהם.‬

‫"האם אני חולם או שזו המציאות?" תהה שחר, "האם באמת מצאתי‬ ‫אבן יקרה? מוזר שמשום מקום מגיע כלב, כאילו ידע את מטרת‬ ‫הטיול, מצטרף אלינו ועוזר לי לשעשע את הילדים."‬

‫אבנר וחנהלה אספו בשמחה שקית מלאה צדפים. כשהתעייפו, ביקשו‬ ‫משחר להראות להם מה אפשר לעשות בצדפים.

הם ישבו על החול.‬ ‫שחר הוציא מכיסו חוט ניילון ועליו השחיל את הצדפים בזה אחר‬ ‫זה. נתן מחרוזת לחנהלה ומחרוזת לאבנר, וגם לכלב ענד מחרוזת‬ ‫לצוואר. שמחים ועליזים חזרו השלושה, בלוויית הכלב, לעופרה‬ ‫ולישראלה התינוקת שזחלה על החול.‬ ‫עופרה התבוננה בחבורה המתקרבת ולבה התרחב.‬

‫"שחר," פתחה עופרה, "תודה על העזרה. אמור, האם אתה גר בקרבת‬
‫מקום?"‬

‫שחר השפיל עיניו, היסס לרגע וענה בשקט:‬
‫"עדיין לא מצאתי מקום מגורים. עד עכשיו גרתי עם חבר שאותו‬ ‫הכרתי בדרך ארצה. משפחתו של החבר עומדת להצטרף אליו בימים‬ ‫אלה ואני נאלץ לחפש מקום מגורים חדש. גם עבודה עדיין לא‬ ‫מצאתי."‬
‫"יש לנו חדר פנוי עם כניסה נפרדת, אולי תרצה לבוא לגור איתנו?"‬
‫"תודה, אבל אין לי כסף, ובלי לשלם שכר דירה, לא אוכל לקבל את‬
‫הצעתך."‬
‫"בסדר. נעשה הסכם. ראיתי שילדיי כרוכים אחריך. עד שתמצא‬ ‫עבודה תוכל לגור בביתנו, ובתמורה תשגיח על שלושת הילדים בזמן‬ ‫שאני מטפלת במשק."‬
‫"הייתי מקבל את הצעתך בשמחה, אילולא היה לי מקצוע שאותו אני‬ ‫אוהב, רפואה."‬
‫"אל דאגה. לחדר צמודה מרפסת גדולה וסגורה, וכהתחלה תוכל‬ ‫להשתמש בה כמרפאה. יש במרפסת שולחן, כיסא, נכניס מיטה‬ ‫לבדיקת החולים, נתקין כיור ושירותים. זו תהיה מרפאה צנועה. אני‬ ‫מקווה שתסכים להצעתי."‬
‫"תודה, אשמח לקבל את הצעתך הנדיבה," ענה בהתרגשות.‬

‫שחר הוציא מכיסו את הצדף שמצא, הראה לעופרה את האבן‬ ‫המדהימה שבתוכו ואמר:‬ ‫
"ראי, עופרה, מצאתי את זה בשעה שטיילתי עם הילדים על החוף."‬
‫"אני משערת שזו אבן יקרה."‬
‫"נכון, גם לי נראית האבן יקרה."‬
‫"שמור אותה. השתמש בה בעתיד – כשתעמוד בפני הקמת משפחה.‬ ‫אל תספר על כך לאיש."‬
‫"תודה על העצה," ענה בהכרת תודה.‬

‫בעודם משוחחים לא הבחינו בחנהלה הקטנה שעמדה שם קשובה‬ ‫לדבריהם, נועצת בהם מבט חד, וגם כשהבחינו בה, לא ייחסו לכך‬ ‫חשיבות.‬

‫השמש שקעה. עופרה הוציאה מסלה סנדוויצ'ים מרוחים בחמאה‬ ‫ועגבניות, והגישה אותם לילדים.‬ ‫"ילדים, את העגבנייה תמליחו במי הים המלוחים. אין טוב ובריא‬
‫מזה," אמרה.‬

‫הילדים אכלו. שחר הסתכל באם ובילדיה ותהה: איך קרה שהגיע לים‬ ‫בדיוק ברגע שהתינוקת כמעט טבעה, כאילו כוח עליון משך אותו‬ ‫לעבר האם וילדיה? ואיזה כוח מוזר כיוון אותו לטייל על החוף על‬ ‫מנת למצוא את האבן היקרה בתוך הצדף? אולי זה הגורל שדחף אותו‬ ‫לכך, אותו גורל מתעתע, שבדיוק ברגע השבירה, מושיט לנו יד‬ ‫ועוזר. הרי רק לפני שעות אחדות היה חסר אונים, לא ידע אנה יפנה,‬ ‫היכן יחפש חדר לגור בו ומאין יגיע הכסף. והנה, עברו רק שעות‬ ‫ספורות, ויש לו מקום מגורים, עבודה ואולי אולי גם מרפאה. איך‬ ‫אומר אביו: "אל תיפול רוחך לעולם. כל זמן שאדם חי, צריכה להיות‬ ‫לו תקווה, כי הגלגל מסתובב, פעם למטה, ואז בהמשך הסיבוב,‬ ‫הגלגל חייב להגיע למעלה."‬

‫עכשיו, "אל תיפול רוחך לעולם" נראה כל כך ברור ונכון. בעבר‬ ‫חשב שדברי אביו היו רק ניסיון לעודדו ברגעים קשים, בחייו.‬ ‫"חוויות מחשלות," כינה אותן אביו. "אני חייב לשלוח מכתב להוריי,‬ ‫ואולי, בעזרת האבן, להביאם אליי לארץ."‬